בור ללא תחתית

התגובה הראשונה לבשורה על הרחבת החפירות של הרכבת הקלה היתה בהלה מהפקקים הצפויים. אבל אחריה מתחילה להתעורר גם ההשתאות. זהו פרויקט הנדסי עצום ממדים, מצית דמיון ממש. אל מתחת למדרכות תל אביב יושחלו מקדחי ענק, שאורכם כגובה המגדל המרובע של עזריאלי (150 מטר), שעולים כ־100 מיליון שקל כל אחד ושעונים לשם המתוק חפרפרת. שמונה חפרפרות כאלה יתפתלו באדמה החשוכה לאורך 12 ק"מ, במנהרות בקוטר 7 מטרים, ויפלסו דרך לרכבת. בשביל זה הן יפנו חול. המון חול. מעורבב במי ים, שורשים של עצי פיקוס, ביוב וסודות שנקברו לפני מאות ואלפי שנים. מה לעזאזל יעשו עם כל החול הזה?

בנת"ע, החברה הממשלתית שאחראית למגה־פרויקט הזה, מעריכים שהעניין יסתכם ב־2.2 מיליון מ"ק עפר. זה יותר מהנפח של מגדל 1 World Trade Center, גורד השחקים הרביעי בגובהו בעולם והגבוה ביותר במנהטן. זה כמו הנפח של 5 מגדלי משה אביב או כמעט 8 מגדלי עזריאלי עגולים. רק נסו לדמיין הרי חול עצומים בגובה של כמעט 8 מגדלים.

זו יכולה להיות הזדמנות אדירה להוציא לפועל פרויקטים גרנדיוזיים. אולי אפשר להשתמש בכל החול הזה כדי ליצור אי מלאכותי מול חופי הארץ, שעליו יוקם למשל נמל תעופה, כמו זה המפורסם של הונג קונג. או למסור חול בחינם לקבלנים, כדי להוריד את מחירי הדירות. לחזק את גבעות הכורכר לאורך הים כדי להקטין את הסיכוי שיקרסו. לטפל באדמה סביב ים המלח כדי לצמצם את סכנת הבולענים. לשבור את השוק של גנבי החול. ואלה רק כמה רעיונות.

ברחבי העולם עודפי חול כבר חוללו פלאים גדולים. החול שנכרה בחפירות הרכבת התחתית בניו יורק שימש כדי להכפיל את השטח של אליס איילנד ולהפוך אותו לתחנת ההגירה האייקונית ולסמל החלום האמריקאי. 920 אלף מ"ק עפר שנכרו בעת הקמת היסודות למגדלי התאומים שימשו להרחבת אזור באטרי פארק בדרום מנהטן, והוסיפו לו שטח של שישה בלוקים. חפירת קו המטרו של וושינגטון הניבה 15.3 מיליון מ"ק עפר (כמו 450 פעמים האובליסק של אנדרטת וושינגטון), ששימשו להקמת אזור נופש חדש לצד הנהר ולבניית גבעה חוסמת רעשים ליד תחנת המטרו בקולג' פארק. העפר שהופק מחפירת קו פיקדילי של האנדרגראונד בלונדון שימש לבניית הטרסות בסטמפורד ברידג', אצטדיון הכדורגל של צ'לסי. 4.9 מיליון מ"ק של אדמה עודפת מהמנהרה שמתחת לתעלת למאנש יצרו את הפארק הפופולרי סמפייר הו, ששוכן בתוך המים מול חופי דרום־מזרח אנגליה. עם עודפי החול מכריית תעלת פנמה האמריקאים הקימו שלושה סכרים ושובר גלים עצום ממדים, שהיום מאכלס מוזיאון של הסמיתסוניאן, מועדוני לילה, קניון קטן, שלוש מרינות וכתריסר מסעדות.

בישראל, יבנו מזה את ראשון. רשות מקרקעי ישראל ומינהל התכנון במשרד הפנים עוסקים בנושא של עודפי עפר באופן כללי כבר עשר שנים, במסגרת שמכונה ועדת העורכים. הם אפילו הקימו מין בנק עודפי עפר, שאמור לתווך בין קונים ומוכרים. לפי נתוני הוועדה, מדי שנה נוצרים בארץ עודפי עפר של 10-8 מיליון מ"ק, חלק מתאימים לשימוש חוזר ("עיקרי"), חלק לא ("טפל"). בדרך כלל 75% מהעפר העיקרי משמש לאותו פרויקט שממנו נכרה או למיזמי בנייה רגילים, השאר נטמן באופן חוקי — או מושלך באופן לא חוקי לשטחים פתוחים. היעד השאפתני של המדינה הוא לנצל 98% מעודפי העפר עד 2040.

על סוג השימוש החוזר הנהוג כאן אפשר ללמוד מפרויקטים גדולים שכרו עפר בשנים האחרונות. 2,500 טונות עפר ממנהרות הכרמל שימשו בנמל חיפה, לבניית אצטדיון סמי עופר ולסלילת כביש עוקף קריות. 1.5 מיליון מ"ק עפר מקטע 18 של כביש חוצה ישראל משמשים להקמת פארק בשטח של 400 דונם בנחל ברקן, צפונית לכפר קרע. באדמה של קטעים 19 ו־20 נמצאה חרסית, ומפעל נשר לקח 1.4 מיליון מ"ק ממנה כדי לייצר ממנה מלט.

בתל אביב, כאמור, מדברים על 2.2 מיליון מ"ק שצריך למצוא להם בית. לעניין גויס שי יפתח, המשנה למנכ"ל נת"ע ובעל קילומטראז' ארוך בעולם התשתיות בתפקידיו באוצר, במע"צ וברשות מקרקעי ישראל, והמשימה המדויקת שלו היתה למצוא מישהו שזקוק לרבע מעודפי העפר השנתיים של ישראל, שיוכל לקבל אותם מיד אחרי הכרייה, שלא ידרוש מחיר גבוה על הפינוי ושיהיה קרוב לתל אביב, כדי שעלות ההובלה לא תפיל את העסקה.

"עברנו תהליך ארוך וקשה כדי למצוא מישהו", מספר יפתח. "עבדנו עם פארק אריאל שרון, שביקשו סכום אדיר של 60 שקל לטונה. ניסינו להשמיש את מחנה בית דגן כדי לערום שם את החול בינתיים, אבל התברר שהקרקע מזוהמת. ניסינו לדבר עם השפד"ן, שיקלטו אצלם מערום חול, אבל זה לא צלח. ניסינו עם נשר, שנדרשת להקים סכר במפעל, אבל גם זה לא קרם עור וגידים. בדקנו יותר מ־40 מחצבות נטושות, כולן נפסלו מסיבות שונות". בסוף נמצא פתרון לשביעות כל הצדדים.

5,500 יחידות דיור ועוד 1.7 מיליון מ"ר לעסקים ומסחר אמורים להיבנות ב"מתחם האלף", שטח בן אלף דונם בחולות ראשון לציון, מערבית לכביש 20. אלא שהקרקע במקום נראית כמו אמבטיה, עם בור רחב וחשש להצפות. את האמבטיה הזאת החול הנקי מאדמת תל אביב הנחפרת יכול למלא, בעוד החול המזוהם יוטמן באתרי דודאים ורמת חובב.

"זה פתרון אולטימטיבי, בתוך שבועות חתמנו על הסכם", מספר יפתח. "נוצר מצב יפה שגוף ציבורי אחד עושה פרויקט שמייצר עודפי עפר, וגוף ציבורי אחר מקדם פרויקט שזקוק לעודפי עפר, ומה שהיה אתגר הופך לפתרון ומנוף לחיסכון לקופה הציבורית. הם מרוצים, אנחנו מרוצים והציבור צריך להיות הכי מרוצה".

אז אין מה להמשיך לפנטז על אי מלאכותי?

"לא, אי מלאכותי זה too far. עדיין אין לזה תוכנית סטטוטורית, וזה אומר שצריך לאחסן הר של חול למשך שנים, זו בעיה, הציבור לא יאהב את זה".

מבחינה סביבתית, הארגונים הירוקים מתייחסים אל פתרון מתחם האלף כאל הרע במיעוטו. "באופן כללי, בנושא של חומרי חפירה ומילוי יש כשל גדול", אומר איתמר בן דוד, מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע ונציג הארגונים הסביבתיים במועצה הארצית לתכנון. "מערכת התכנון יודעת איפה יש עודף וחוסר, אבל גוררים רגליים בטיפול ולא מקשרים ביניהם. צריך לווסת בין פרויקטים שיש בהם עודף וחוסר. המרחק בין אתרי הכרייה לאתר בראשון סביר, אבל רצוי שהוא יהיה אפילו קטן יותר. המשאיות האלה יעברו בפקקים הכי גדולים בגוש דן. זו הסיבה שבוועדת העורכים אנחנו מנסים למצוא אתרי אחסון למקרים שלא יהיה דורש לעודפי החול באופן מיידי".