פלוג בחרה בשמרנות

כשקרנית פלוג מסתכלת ימינה ושמאלה היא לא מזהה אחריות כלכלית, לא מצד ראש הממשלה ולא מצד שר האוצר. אבל היא כן רואה את הצמיחה המדשדשת, את היצוא שהתרסק, את תחזית האינפלציה שירדה מתחת לרף שבנק ישראל הגדיר ואת הטלטלות בשווקים. היא רואה הנהגה כלכלית שמביאה, באיחור, תקציב מדינה עם יעד גירעון גבוה והנהגה שגם מקצצת בתקציבי השירותים החברתיים ואפילו במנועי צמיחה כמו תקציב התחבורה, גם לא מעלה מסים (אפילו לא מסים פופולאריים כמו מס ירושה), גם לא מתיימרת אפילו לבחון מחדש פטורים היסטוריים ממס רק כי זה מורכב פוליטית, ומקדמת תקציב שבמובנים רבים איננו בר קיימא.

היא רואה הנהגה כלכלית שנזכרת שוב באיחור לנסות לברר מה קרה לייצוא ובמקום לחזק את הצמיחה באמצעות התקציב עוסקת בינתיים רק בהקמת צוותי עבודה עם התעשיינים. אבל כשקרנית פלוג מסתכלת ימינה ושמאלה היא גם רואה ביקושים היסטריים בשוק הדיור וזה כבר הופך את החלטת הריבית לממש לא פשוטה.

לכאורה, על פי קו המדיניות שהכתיבה קרנית פלוג, והכתיב גם קודמה, בנק ישראל צריך לדאוג למה שהוא תופס בעיקר בתחום אחריותו – אינפלציה, צמיחה ומטבעות, והממשלה היא זו שצריכה לדאוג למה שהיא מופקדת עליו - שוק הדיור. במשוואה הזו, על פניו, ההחלטה המתבקשת היתה הורדת ריבית. אבל מצב שוק הדיור כל כך גרוע, כל צעדי המיסוי למיתון הביקושים לא מספקים עדיין את הסחורה ובצד ההיצע ודאי אין בשורה. אם מוסיפים לזה את החשיפה המוגברת של הבנקים לשוק הדיור ואת ההשפעה של הורדת ריבית גם על יציבותם והנה לכם החלטת ריבית שמנותקת מהמציאות המאקרו כלכלית בדיוק כשם שהתקציב מנותק ממנה. הנחמה היחידה היא שריבית אפשר לשנות בכל רגע נתון, להבדיל מתקציב שאין לאיש אינטרס לשנות בגלל המחיר הפוליטי הגבוה והסחטנות הסקטוריאלית הצרה שתתלווה לכך.

ההחלטה הריבית אולי לא מחריפה עוד יותר את מצבו של שוק הדיור אבל היא עלולה להחריף את מצבו של היצוא הישראלי, שציפה להיחלשות נוספת של השקל שהיתה מתרחשת אם הריבית היתה יורדת. 

לקרנית פלוג היתה הזדמנות לקבל החלטה אמיצה ולא טריוויאלית גם אם כזו שתעורר עליה פרצי ביקורת אבל בהיעדר הנהגה כלכלית אחראית היתה כנראה צעד בלתי נמנע. אבל מכיוון שלא רק מחירי הדירות יושפעו ממנה אלא גם החשיפה של המערכת הבנקאית לאשראי בתחום הדיור, הרי שניתן היה לגבות אותה גם אם לא בטווח המיידי מגבלות חדשות על שוק המשכנתאות.

ההחלטה הזו, לפחות בינתיים, לא צפויה להקצין את היחסים המעורערים שקיימים ממילא בין שר האוצר לנגידה. אותו שר אוצר שבפגישתו הראשונה בבנק המרכזי לאחר שנכנס לתפקידו מיהר לבקש מהנגידה לגבות את כוונותיו ומעשיו בתחום הדיור בהעלאת ריבית ונענה בשלילה, ולאחר מכן האשים את הנגידה, אגב התנגדותה לרפורמות שהוא מתכנן בשוק האשראי שהיא סתם פקידה אפורה.

ואולי במידה מסוימת ההחלטה הזו גם לא מפתיעה. עד היום קרנית פלוג לא זזה מילימטר בניגוד למדיניות שמכתיב באמריקה האיש שהמליך אותה. עיני כל העולם נשואות לנאום של סטנלי פישר, סגן יו"ר הפד, ביום שבת שבו מצפים שיאותת האם פניו של הפד להעלאת ריבית בספטמבר, או שמא ידחה את המהלך לדצמבר. בזמן שאי הוודאות בארה"ב היא בשיאה, אולי לא היה ריאלי בכלל לצפות מקרנית פלוג לקחת החלטה הפוכה ממדיניותו של פישר.