חממת אמנות

"למה לא להסתבך אם אפשר להסתבך?" מחייכת ענבל הופמן. "החלטתי שאני רוצה להעלות את רמת המורכבות, ושאלוהים יעזור לי — הצלחתי".

ביום שישי תיפתח התערוכה שלה "מותו של גמד הגינה" (מ־11:30, תוצג עד 18 בנובמבר בגלריה העירונית רחובות, בית דונדיקוב, רח' יעקב 42), והיא בהחלט מורכבת. בתערוכתה הראשונה, "מיטת זרע", שהוצגה לפני כשנתיים בגלריה P8, תיעדה הופמן הנבטה וגידול צמחים בווידיאו, צילומים ואובייקטים. הפעם היא מציגה צמחים של ממש.

"אמרתי לעצמי, 'אני אעבוד עם חומר חי, שהוויזואליה שלו היא רישומית. אני אגדל צמחים ויהיו לי רישומים חיים במרחב'", היא מסבירה. "כך חשבתי שאשתחרר מהצורך בשליטה, אבל אני כל היום משקה, מדשנת ומתפללת לצמחים שלא יירקבו עד הפתיחה. רמת השליטה שהייתי זקוקה לה גדולה הרבה יותר מזו שהייתי צריכה בשביל להחזיק את הילדים בבית לאורך אוגוסט".

ענבל הופמן | צילום: יחיאל ינאי, תומר שכטר

"מותו של גמד הגינה" מציגה מיצבים ועבודות וידיאו שמשלבים את הצמחים עם זכוכית, קרמיקה, פוליאתילן מוקצף ומים זורמים. התוצאה מרהיבה: המיצבים ייחודיים, אסתטיים וקסומים, והחלל הרחב של הגלריה, עם תקרות גבוהות וחלונות גדולים, מוסיף לקסם. "האסתטיקה שאני מביאה איתי מלכתחילה אמורה לגרום לצופים לרצות להמשיך לראות. היופי הוא ארגז הכלים שלי. זה גם משהו שחסר לי בישראל, היופי הזה. חלק מהתפקיד שהגדרתי לעצמי הוא לייצר יופי".

אין הרבה אמנים שחושבים כך היום.

"נכון, ואני מניחה שבטח יהיו כאלה שיאשימו אותי ב'דקורטיביות', מילת גנאי בעולם האמנות. אבל אם אני נכנסת למוזיאון ולא מבינה מה אני רואה שם, זה יוציא לי את החשק לבוא שוב".

השראה בגן הילדים

קריירת האמנות של הופמן (41) החלה מאוחר. היא למדה תקשורת חזותית בבצלאל ועבדה שנים כמאיירת, עד שעשתה הסבה לעיצוב אופנה ורק אז פנתה לאמנות. "זה הגיע בגלל הילדים", היא מספרת. "לא יכולתי לעבוד בכל שעה, אז החלטתי שאחבב על עצמי את עולם האמנות כדי שלא ארגיש שאני הופכת לעקרת בית. וזה כנראה עניין אותי מספיק. הילדים גדלו ודרשו פחות ופחות, והאמנות גדלה ודרשה יותר ויותר. כשהתחלתי לעשות אמנות גיליתי שאני יכולה ממש לשחרר, כי אין לקוח. היה לי קשה נורא עם העובדה שבעולם העיצוב הכל קצר מועד, אי אפשר להתבשל. לקח זמן עד שבניתי שפה שמתאימה לי, גיליתי במה אני טובה והעזתי לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, כמו וידיאו".

ואיך בחרת דווקא בצמחים?

"גם זה בזכות הילדים. הגעתי לגן והיה שם שולחן הנבטה. התלהבתי, זה נראה לי מופת של קו רישומי. מאז אני עובדת עם אותם שני צמחים, בטטות ונבטים, אני כבר יודעת למה לצפות מהם".

הטיפול האינטנסיבי בצמחים נחשב מבחינתך חלק מהתהליך היצירתי?

"בגננות אתה שם את כל המטען הרגשי שלך, עם המון חמלה ותקווה, בדומה ליצירה. אבל החלק האמנותי הוא בעיקר בחזון, ברצון שהתערוכה תייצר מנעד של רגשות: מהתפעמות אסתטית, דרך תקווה ועד המחשבה על הצידוק הקיומי שלנו כבני אדם. במהלך התערוכה סביר להניח שהצמחים קצת ימותו, זה אמור לעמת אותנו עם המקום הזה שלנו".

להתגלגל עם ההזדמנות

ההתבשלות של הופמן כאמנית הובילה לביקורות טובות על התערוכה הראשונה שלה. "זה עשה לי תיאבון להמשיך, אבל זה לא בהכרח מה שמניע אותי. גם הייתי מאיירת טובה והבגדים היו סבבה, ובכל זאת עזבתי. מה שמניע אותי הן ההזדמנויות. אם יש באזז טוב אתה מקבל הזדמנויות, וזה מה שחשוב. ההזדמנות פה הגיעה הודות לאורה קראוס, אוצרת הגלריה, שהיה לה חזון ועבדה קשה כדי לאפשר את הדברים".

יכול להיות שגם את הקריירה הזאת תעזבי בעוד כמה שנים?

"לא יודעת, אני לא מתכננת את הדברים האלה. גם היום אין לי תפיסה מוגדרת של עצמי — זה נתון לשינויים לפי ההזדמנויות".