ג'ובים של חוסר ודאות

איור: יונתן וקסמן

השר שסרר וחזר

אריה מכלוף דרעי, שר הכלכלה

אריה דרעי מונה לשר בממשלת ישראל. למרות החודשים הלא־מעטים שחלפו מאז מערכת הבחירות האחרונה, עדיין המשפט הפשוט הזה קשה לעיכול: אדם שהורשע בקבלת שוחד כשהיה שר חוזר לכהן כשר. בישראל, מתברר, הכל אפשרי. אבל השאלות הקשות נשארות: האם הציבור יכול לקחת ברצינות מערכות שלטון ומשפט שמאפשרות דבר שכזה? האם במדינה שבה אמון הציבור במערכות הללו ירוד ממילא יש לאפשר דבר כזה? מי היה מסכים, לשם ההשוואה, שעובד שלו שמעל בכספי החברה יחזור לעבוד בה?

נתחיל במובן מאליו: לכל אדם יש זכות למחילה, גם לעבריין־לשעבר מורשע כמו דרעי. בני אדם עשויים לטעות, וחשוב לאפשר להם להשתקם אחרי שריצו את עונשם. אבל שאלת המחילה נפרדת מהשאלה אם ראוי שאדם שהורשע בפלילים יחזור לכהונה בתפקיד ציבורי בכיר.

הבעיה עם מינויו של דרעי לתפקיד שר הכלכלה היא שנדמה שראש הממשלה בנימין נתניהו, שבוי בלהיטותו להקים קואליציה, פשוט הקריב עוד קצת מאמון הציבור במערכת. נתניהו הצטייד בשני קלפים כדי להכשיר את המינוי: הראשון הוא הטענה שהציבור שב ונתן לדרעי את קולו, השני הוא תום תקופת הקלון הציבורי. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, שהוזעק להגן על המינוי, סבר כי "מדובר בהחלטה המעוררת קשיים משפטיים, וזאת נוכח עברו הפלילי המכביד של דרעי, הפגיעה באמון הציבור, בטוהר מידותיו של השלטון ובתקינות פעילותו, אשר עלולה להיגרם עקב מינויו".

וינשטיין שאף שהחיכוך של דרעי עם מערכת המשפט יהיה מינימלי. בהוראתו, למשל, דרעי ויתר על סמכותו כשר הכלכלה למנות שופטים ונציגי ציבור בבתי הדין לעבודה. במהלך עתירה שהוגשה לבג"ץ נגד המינוי גם שאל שופט העליון חנן מלצר אם דרעי מתכוון למנות ממונה על הגבלים: זהו הרי רגולטור שמחזיק בסמכויות מעין־שיפוטיות. "מינויו של דרעי לתפקיד שר מצוי על גבול מתחם הסבירות, אך בהינתן שיקול הדעת הרחב המסור לראש הממשלה בעניינים אלה, לא מצאנו עילה להתערב בו", אמרו בבג"ץ והכשירו את המינוי. אבל התוצאה בבג"ץ לא שינתה את העובדה שמינויו של דרעי הוא עוד נקודת שפל שפוערת עוד סדק באמון הציבור במוסדות השלטון.

דרעי, מצדו, לא מבזבז זמן על שאלות של אמון הציבור, ונכנס למשרד הכלכלה במלוא המרץ: באמצע יוני הוא פרס שורה של נושאים שבהם הוא מתכוון לטפל, ותחילה החל לקדם חקיקה לטיפול בהקדמת תשלומים לספקים קטנים. לפני הבחירות הבטיח לקדם הטלת מס מיוחד על אנשים בעלי נכסים יקרים והעלאת מס על רווחים משוק ההון. במציאות הוא לא קידם זאת, לא בפעילותו הפרלמנטרית ולא במסגרת ההסכמים הקואליציוניים שעליהם חתם. בדיוני התקציב דרש להעניק פטור ממע"מ על חשמל ומים לארבעת העשירונים התחתונים, ופטור ממע"מ על התחבורה הציבורית לכלל האוכלוסייה. הוא שב ומצהיר כי אחד הנושאים החשובים מבחינתו הוא שילוב החרדים בעבודה, אבל לפי שעה מדובר יותר בהצהרות מאשר בעשייה.

המהלך העיקרי שהפנה את הזרקור לדרעי בתחילת הקדנציה שלו הוא תקיעת מקל בגלגליו של תהליך אישור הסכם הגז: לאחר התפטרות הממונה על הגבלים עסקיים עבר אישור המתווה לסמכותו של דרעי, אבל זה סירב לחתום על הצו לאישור המתווה; במקום זאת הוא ביקש מהכנסת להעביר את סמכותו בנושא לממשלה, בצעד שגרם למתיחות לא מועטה בינו לבין ראש הממשלה נתניהו.

הכוורת של דרעי

 

• ברק סרי: דובר אישי. בעבר עבד עם אהוד ברק
• שי לינדנר: היועץ הכלכלי. דרעי ירש אותו מקודמו בתפקיד, נפתלי בנט
• אריאל משעל: יועץ אסטרטגי. ניהל את קמפיין ש"ס. בעבר בכיר ב"רשת" ויועץ למועצת
• איציק אלרוב: יועץ לענייני יוקר המחיה, ממובילי מחאת הקוטג' לשעבר
• יעקב בצלאל: מנהל הלשכה. שימש דוברו של דרעי בעת הבחירות. בעבר מאנשיו של אלי ישי
• נתנאל איזק: ראש המטה. שימש כראש מטה הצעירים בליכוד, ועבד בעבר עם גדעון סער
• גואל וקנין: יועץ לתקשורת החרדית
• נילי ברוש: יועצת פוליטית, לוביסטית לשעבר
• איציק סודרי: יועץ אישי. מקורב לדרעי שנים רבות, בעבר שימש כדובר ש"ס
• סיגל שאלתיאל־הלוי: מנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל, מינוי של השר הקודם סילבן שלום
• עמית לנג: מנכ"ל משרד הכלכלה, מינוי של נפתלי בנט. לשעבר סגן הממונה על התקציבים
  

תומר גנון והדס גליקו

 

חממה למיזמי עבודה

יוסי תמיר, מנכ"ל הג'וינט

הציבור הרחב לא מכיר את מנכ"ל הג'וינט פרופ' יוסי תמיר, ובתכלס גם לא ממש את הג'וינט, אף שהארגון שתמיר עומד בראשו אחראי לכמה מהפרויקטים הממשלתיים היותר־מוצלחים שפועלים פה.

מודל הפעולה של הג'וינט הוא די מגניב: יש לו כל מיני ארגונים־בנים, שכל אחד מהם ממוקד בנושא אחר. קחו את תחום התעסוקה: הארגון מזהה בעיות ומנסה לייצר להן פתרונות. כשזיהו שם שיעורי השתתפות נמוכים של גברים חרדים, למשל, הג'וינט פיתח מרכזי השמה ייחודיים למגזר. בשלב הבא הג'וינט מגייס את הממשלה - בתמיכה תקציבית סמלית ובעיקר בקשב ניהולי ובירוקרטי - ומריץ פיילוט. אם הפתרון מוכיח את עצמו כיעיל, הג'וינט מתכבד ומעביר את האחריות לממשלה, שמתחילה להשקיע תקציבים ומרחיבה את הפיילוט. כך קמו בשנים האחרונות מרכזי תעסוקה במגזר הערבי, במגזר החרדי, ואפילו עבור קשישים.

הג'וינט מספק לממשלה ארגז חול לניסויים שהיא לא מסוגלת להגות ולבצע בעצמה, והממשלה, בסופו של דבר, מספקת את הכסף ואת האחריות. זו אחת הדוגמאות הנדירות בישראל לשיתוף פעולה מוצלח עם הממשלה - ואם היוזמות של הג'וינט מהשנים האחרונות יעלו יפה, בתוך עשור דפוסי התעסוקה של הגברים החרדים, הנשים הערביות והעובדים המבוגרים ישתנו לטובה.

שאול אמסטרדמסקי

 

בונה תעסוקה

מיכל צוק, משנה למנכ"ל משרד הכלכלה

המשנה למנכ"ל משרד הכלכלה והממונה על התעסוקה במשק, מיכל צוק, היא זו שאמורה ליישם את הססמאות היפות של הפוליטיקאים על שוק העבודה ולתרגם אותן למעשים. צוק, בוגרת אגף התקציבים במשרד האוצר, בונה את התוכניות לשילוב חרדים וערבים בתעסוקה, בונה תוכניות להרחבת ההכשרה המקצועית למובטלים מבוגרים או בעלי השכלה נמוכה, ובמקביל אחראית לאכיפת זכויות העובדים.

כמעט ארבע שנים מכהנת צוק בתפקיד, והיא פועלת בעיקר בשיתוף פעולה עם ארגון הג'וינט, כדי לעקוף את ההסדרים המגבילים של שירות המדינה. כך היא יכולה להקים מרכזי תעסוקה ייעודיים לחרדים, ערבים או עובדים מבוגרים מבלי שהדבר יצריך העסקת עוד עובדי מדינה - ובמילים אחרות, מבלי שתצטרך לריב עם משרד האוצר. במרכזים הללו מקבלים הפונים הכוונה לקורסים מקצועיים, עזרה בכתיבת קורות חיים ועזרה במציאת עבודה.

אותו היגיון בדיוק הוביל גם לביקורת קשה נגד צוק לפני שנתיים, כאשר ניסתה ללא הצלחה לשוב ולהחיות את תוכנית ויסקונסין להשמת מקבלי הבטחת הכנסה בעבודה, בניסיון לעקוף את שירות התעסוקה הממשלתי.

מיקי פלד

 

חברתי ביד רמה

אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן עושה לא מעט כדי להבדיל את ההסתדרות מימיו של קודמו עופר עיני. בנאום ההכתרה שלו בשנה שעברה הודיע כי ההסתדרות תהפוך תנועה חברתית ולא רק איגוד מקצועי. לכן יזם את המשא ומתן להעלאת שכר המינימום ל־5,300 שקל ואת הסכם העסקת בעלי המוגבלויות, ולכן יצא למאבק מתוקשר לטובת העסקה ישירה של עובדי הקבלן במגזר הציבורי.

אבל ההשפעה הגדולה של ניסנקורן על שוק העבודה נגזרת בכלל מתפקידו הקודם, כיו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות. בתפקיד זה ניסנקורן יזם והיה אחראי להקמת האגף להתאגדות עובדים; הוא אסף קבוצת פעילים מתנועת הבוגרים של הנוער העובד, אנשי שטח אידיאליסטיים, ומאותו הרגע ההסתדרות החלה ליזום הקמה של ועדים חדשים.

עם כל הכבוד להישגים שלו, ניסנקורן מתעלם מכך שלהיות חברתי פירושו לא רק לדחוף להגדלת המשכורת של העובדים החלשים, או לאגד עוד ועוד עובדים במגזר הפרטי. חברתי פירושו גם לדעת מתי הכוח שאתה מחזיק ביד פוגע בחלשים - ובמקרה של ההסתדרות מדובר על עובדי המגזר הציבורי. כאשר כל רפורמה במגזר הציבורי מלווה באיומי עיצומים ובדרישה לתוספת, גם כאשר הרפורמה אמורה לחסוך עבודה, מי שמשלם את המחיר הוא הציבור כולו, שמקבל מגזר ציבורי שנותן שירות גרוע.

מיקי פלד

 

פונים למוזנחים

עו"ד איתי סבירסקי, ממייסדי כוח לעובדים

בארגון כוח לעובדים לא אוהבים כאשר מכנים אותם האח הקטן והמופרע של ההסתדרות. אפשר להתווכח עד כמה (לא) מוצדקים שמות התואר הללו, אבל אין ויכוח על כך שבזכות כוח לעובדים נוצרה להסתדרות תחרות אמיתית על הקמתם של ועדי עובדים חדשים, וזו אולי הסיבה לפריצה הגדולה של התאגדות העובדים בשנים האחרונות.

כוח לעובדים החל בשיתוף פעולה של עו"ד איתי סבירסקי עם שי כהן ועמי וטורי, ועד מהרה נהפך לארגון העובדים הראשון שהגיע אל עובדי הקבלן ואל העובדים במקומות העבודה הקטנים והמוזנחים, אלו שההסתדרות התעלמה מהם כל השנים: מעובדי בית הקפה קופי־טו־גו בתל אביב, דרך מאבטחי הפקולטה לחקלאות ברחובות, עבור בעובדות במשפחתונים ועוד.

כוח לעובדים מאתגר את ההסתדרות לא רק בהקמת ועדים במקומות חדשים, אלא גם בהצגת מודל אחר של קשר בין ועד לארגון עובדים. אם בהסתדרות רואים בוועד איבר של הארגון, בכוח לעובדים השיטה עובדת הפוך: הועד המקומי הוא הריבון והוא המחליט; ואילו הארגון מספק גיבוי משפטי ולוגיסטי ורותם את ניסיונו לטובת הוועד המקומי. בעזרת הנוסחה הזו הם הצליחו להגיע כבר ל־50 ועדים שמייצגים 20 אלף עובדים, ועוד היד נטויה.

מיקי פלד

 

גם בהייטק רוצים יציבות

יקי חלוצי, ראש ארגון עובדי ההייטק בהסתדרות

אם מישהו היה אומר לפני שנתיים שלהסתדרות יהיו ועדי עובדים בהייטק, גם בכירי הארגון היו גועים בצחוק. החיבור בין הייטק ובין הסכם קיבוצי היה בלתי נתפס. במובן מסוים, הענף אפילו התגאה בחוסר הביטחון התעסוקתי, בשעות העבודה הרבות ובמחויבות הטוטלית שהוא דורש - ושתמורתם הוא מעניק שכר נאה מאוד, רכב חברה וצ'ופרים קטנים - כאילו מדובר במסלול בסיירת.

ההתארגנות בהייטק החלה בראשית 2014 בפריפריה של הענף, בבתי תוכנה כמו נס; חצי שנה אחר כך כבר נפל דבר כאשר גד רביד הוביל את הקמת ועד העובדים בסאפ לאבס בישראל, וחצי שנה לאחר מכן הצטרפו גם עובדי קומברס, שם עובד בשם עמיר בריגה הוביל את העובדים. זמן קצר לאחר מכן החל גם ניסיון הקמת ועד באמדוקס.

 

אנשי ההייטק מצאו אוזן קשבת בהסתדרות, שהקימה איגוד נפרד לעובדי הסלולר (שגם הם סבלו מגלי פיטורים מסיביים בשנים האחרונות), האינטרנט וההייטק, בראשות יקי חלוצי. העובדים בהייטק לא דורשים רק תוספות שכר ושיפור תנאים, אלא בעיקר רוצים לדעת שלא יפטרו אותם רק כי הבעלים החליפו ידיים או בעלי המניות רוצים להגדיל את הרווח. בכך הם חשפו שאין כל גאווה בידיעה שמקומך כעובד לא מובטח, ושהעובדים לא מוכנים להשלים יותר עם המטרה שמסומנת על מצחם ביום שהגיעו לגיל 40. אם הם יצליחו, יהיה זה שינוי עומק בתרבות ההייטק המקומית. ואולי לא רק בה.

מיקי פלד

 

האיש שצועק הפנסיה נגמרת

פרופ׳ שלמה מור־יוסף, מנכ״ל ביטוח לאומי

מנכ"ל ביטוח לאומי פרופ' שלמה מור־יוסף הוא הילד שתוקע את האצבע בסכר ומונע מכולנו לטבוע. לפני שנתיים בדיוק מור־יוסף שם על השולחן את הדו"ח האקטוארי של ביטוח לאומי, הראשון שפורסם זה שנים, ואמר לציבור את האמת ואת כל האמת: בתוך כמה עשורים הכסף של ביטוח לאומי ייגמר. ככה, פשוט, ייגמר.

 

אפשר להתווכח על החישובים עצמם, כך שלא בטוח שהכסף ייגמר ב־2040, אלא ייתכן שעוד קודם לכן, וייתכן שמעט אחרי כן. אבל את המהות אי אפשר לשנות: אם לא נעשה משהו, רשת הביטחון שהביטוח הלאומי פורס מתחתינו כשאנחנו יוצאים לפנסיה לא תהיה שם בעתיד. אנחנו רק שוגים באשליה שהיא תהיה שם. למעשה, כבר היום מדובר ברשת מינימלית למדי.

בחוק ההסדרים, שאושר בממשלה בתחילת אוגוסט, משרד האוצר לוקח לראשונה אחריות מסוימת על העניין הזה, ומשחק קצת עם הכללים כדי לדחות את הבעיה ב־15 שנה. זה טוב שהאוצר מקבל אחריות, אבל האחריות הזו היא מוגבלת. בסופו של דבר הבעיה הזו תתפוצץ לנו בפנים. הדרך היחידה להתמודד איתה באמת היא לחשוב ברצינות איך מגדילים את שכר העובדים - כי רק כך אפשר להגדיל משמעותית את הכנסות ביטוח לאומי. ובשביל זה צריך לחולל שינוי דרמטי בשוק העבודה. אל תגידו שמור־יוסף לא הזהיר.

שאול אמסטרדמסקי

 

כאן מקצצים

עידן עופר, בעלי החברה לישראל

כיל, החברה־הבת של החברה לישראל, היא המעסיק הגדול בנגב. אנחנו זוכרים את זה כי היא טרחה להדגיש את העובדה הזו בבליץ פרסומות שנועד למחות את ארבעת החודשים שבהם שבתו עובדי שני המפעלים של כיל בנגב - תרכובות ברום ומפעלי ים המלח.

 

השביתה הזו נהפכה במהרה מסכסוך מקומי לאחת השביתות המתוקשרות ביותר: מצד אחד ניצבה חברת הענק של עידן עופר, שרגע לפני שחילקה מכתבי פיטורים ל־450 עובדים, חילקה בנובמבר האחרון דיבידנד של 25 מיליון דולר לבעלי המניות, עם יו"ר שמקבל בונוסים בעשרות מיליוני שקלים. מהצד השני ניצבו עובדים שבמשך שנים נהנו משכר שמן ומתנאים מופלגים (בעיקר הוותיקים שבהם), אך ברגע שיפוטרו הסיכוי שלהם למצוא עבודה אחרת ברחבי הנגב קלוש.

זה היה מאבק שבו אין צד שצודק באופן מובהק. החברה דרשה שהוועדים ייתנו לה את הזכות לפטר עובדים או להוציא אותם לפנסיה מוקדמת בתנאים מכובדים; העובדים, מנגד, טענו שאין לפנות לפיטורים כאשר החברה־האם מרוויחה. בתווך התערב גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לאחר שהתברר כי חברי מרכז הליכוד שבקרב העובדים שורפים את פנקסי החבר.

וכשנגמרה מלחמה אחת, כיל העלתה הילוך במאבק השני שלה: הפעם, להסרת מסקנות ועדת ששינסקי 2, שיקטינו את שורת הרווח שלה במאות מיליוני שקלים.

מיקי פלד

 

כתב אישום נגד הפנסיה הצבאית

הראל ויוחנן לוקר, יועצים לראש הממשלה

שני האחים לבית לוקר נגעו שניהם, כל אחד מהזווית שלו, בקודש הקודשים של ממשלת ישראל, תקציב הביטחון, ומטעמו של אותו ראש ממשלה, בנימין נתניהו. זה התחיל באח הראל: רגע וחצי אחרי שנכנס לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אי אז בתחילת 2012, נפל עליו תיק - לגבש נוהל להגברת השקיפות התקציבית של תקציב הביטחון מול משרד האוצר. לוקר פירק את הפצצה במיומנות בלי להרגיז אף אחד. התוצאה: השקיפות התגברה, אבל לא מספיק.

ואז בא האח יוחנן. באוקטובר 2013 החליט ראש הממשלה להקים ועדה לבחינת תקציב הביטחון. חיפשו הרבה זמן את מי להעמיד בראשה, עד שבראשו של מישהו הבריקה הברקה: להעמיד בראשה אלוף במילואים, מזכירו הצבאי לשעבר של ראש הממשלה עצמו - האח יוחנן. האח הראל היה מעורב בהבאת יוחנן לוועדה, כמו שהיה מעורב בהחלטה מי יהיו החברים האחרים בה.

מהרגע שבו תפוח האדמה הלוהט עבר ליוחנן לוקר עברה שנה, בעיקר בגלל הקדמת הבחירות - אבל בסופו של דבר הוועדה שעמד בראשה הוציאה תחת ידיה את אחד מכתבי האישום החריפים ביותר נגד מערכת הביטחון והאופן שבו היא מנהלת את התקציב שלה.

הדו"ח של לוקר, גם אם ייושם בחלקו בלבד, ואפילו אם לא ייושם כלל, הוא כרטיס אדום בוהק שאי אפשר להתעלם ממנו יותר. כל הכביסה התקציבית המלוכלכת של מערכת הביטחון כובסה לאור יום, כך שהציבור רואה כיצד כוח האדם מתנפח בלי הסבר ובלי פיקוח, כיצד התקציבים הולכים לכוח אדם במקום להתעצמות צבאית, כיצד הפנסיות הופכות להיות צבא צללים נוסף על צה"ל.

בכל פעם שראש הממשלה ירצה להוסיף כסף לתקציב הביטחון, יהיה מי שיזכיר לו את דו"ח ועדת לוקר שהוא עצמו מינה - הדו"ח שמסמן במידה רבה את קו פרשת המים של תקציב הביטחון והפנסיה המנופחת. מה שהיה לא יהיה עוד.

המלצות דו"ח ועדת לוקר בנוגע לפנסיה של אנשי הקבע ולכוח האדם:

1. קיצוץ של 11% מהיקף כוח האדם עד 2017, כולל קיצוץ בדרגות הבכירות בשיעור זהה

2. ביטול פנסיית הגישור התקציבית מרגע הפרישה בפועל ועד הגעה לגיל 67, ובמקומו קביעת מענק חד־פעמי שגובהו ייקבע לפי אופי השירות

3. הקדמת גיל הפרישה מגיל ממוצע של 47 לגיל ממוצע של 42, ויצירת "שער יציאה" נוסף בגיל 36

שאול אמסטרדמסקי