לאחר דו"ח גולדברג: הפרקליטים ניצחו בקרב, אבל יפסידו את המלחמה

נציבות הביקורת על הפרקליטות צפויה לפרסם היום דו"ח מערכתי חדש, העוסק בפרקי הזמן שנדרשים לפרקליטות מיסוי וכלכלה להחליט אם להגיש כתב אישום או לסגור תיק מהרגע שהיחידה החוקרת סיימה לגבש את ממצאיה. מעניין איך יגיב ארגון הפרקליטים על הדו"ח. "הנציבות איננה יכולה להמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית", אומרים שם לאחר פרסום דו"ח גולדברג, "נגיש נגדה בג"ץ כיוון שהיא פועלת ללא סמכות".

הדו"ח שפרסם מבקר המדינה לשעבר ושופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג חובר לבקשתה של שרת המשפטים איילת שקד במטרה להכריע במחלוקת המדממת שבין הנציבות לארגון הפרקליטים שנוסבה על סוגיית הביקורת הפרטנית: האפשרות לקבל תלונה מהציבור לגופו של פרקליט. הפרקליטים הכריזו כי מבחינתם מדובר בייהרג ואל יעבור; בנציבות הכריזו כי עבורם זו מהות הביקורת ואין בלתה.

והנה, הפלא ופלא, המסקנות וההמלצות שפרסם ביום חמישי האחרון גולדברג למתווה הרצוי של נציבות הביקורת על הפרקליטות. הצליחו לחלץ מכולם תרועות ניצחון רמות. זהו, בין היתר, הכוח של מסמכים משפטיים: לחלק סוכריות לכולם. יותר מכך, זהו כוחם של הצדדים למחלוקת שהצליחו שניהם לחלץ הסבר כיצד שניהם הם אלה שבאמת ניצחו במערכה.

דרושה חקיקה פרטנית

גולדברג אכן סיפק לשני הצדדים — הפרקליטים והנציבות — את הזיקוקים הדרושים לחגיגות הניצחון. בנציבות טוענים שגולדברג לא רק שנתן תוקף וגושפנקא לביקורת הפרטנית, הוא אף הצדיק את חיוניותה, הפקיד בידה שיקול דעת מוחלט, הרחיב את יריעתה ואפילו החיל אותה על היועץ המשפטי לממשלה. הפרקליטים, מנגד, טוענים שגולדברג שלל את קיומה הנוכחי של הנציבות כבלתי חוקית, טען שביקורת פרטנית אינה יכולה להתקיים אלא בחוק, וקבע שהיכולת לברר תלונות מוגבלת רק לכאלה שיש בהן חשיבות ציבורית מיוחדת ושאינן נוגעות לבחינת שיקול דעתו של הפרקליט.

על דבר אחד מסכימים שני הצדדים: ביקורת פרטנית כרוכה בחקיקה, כיאה וכראוי לפרקטיקה שבכוחה לפגוע בזכויות ולהטיל סנקציות. גולדברג תקף את מסמך העקרונות שכונן את הנציבות ושלח את שרת המשפטים והכנסת חזרה לשולחן השרטוטים. אין בעיה, הודיעה שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני, הצעת החוק שלי להקמת הנציבות כבר מוכנה, אוסיף לה בקופי אנד פייס את המלצות גולדברג, אין לי ספק שלחוק הזה יהיה רוב בכנסת.

שרת המשפטים שקד, שמינתה את גולדברג, לא תותיר ללבני את ההובלה ותפעל גם היא לעגן את ההמלצות בחוק. הפרקליטים שהתנגדו בכל כוחם לחקיקה ייצאו עתה למאבק נחוש, וכנראה חסר סיכוי, שבו ינופפו מן הסתם באחת הפסקאות מהדו"ח: "שאלה עקרונית היא", תוהה גולדברג, "אם רצוי הוא כי יוקם בחקיקה גוף לביקורת חיצונית למשרד ממשלתי, בנוסף לביקורת החיצונית של מבקר המדינה". שזה במלים אחרות, האם הפרקליטים כה גרועים עד שהם עובדי המדינה היחידים שראוי להקים עבורם בחוק גוף ביקורת נפרד.

אליעזר גולדברג. סוכריות לכולם | צילום: נועם מושקוביץ'

לא נמצא מחדל

התשובה ניצבת במוקד העניין כולו וראויה לדיון נפרד. המהלכים וההיסטוריה שהתניעו את הקמת גוף הביקורת התכנסו ממספר רב של מקורות. טענות מקצועיות ופופוליסטיות, אמיתיות ושקריות, ובעיקר כאלה ששואפות לתקן וכאלה ששואפות להחריב התערבבו אלה באלה. תחילה היו אלה הפרופסורים אמנון רובינשטיין ומני מאוטנר שהזדעקו לנוכח עוולות שיצאו מתחת ידה של הפרקליטות. עמיתם, פרופ' דניאל פרידמן תירגם, כשר משפטים, מחאה זו לזירה הפוליטית כשהוא נשען ומסתייע בחיים רמון, השר והתיק, שסיפקו דלק ועילות למכביר לתבוע ביקורת אפקטיבית על הפרקליטות. על העגלה הזו קפצו גם חברי כנסת מהימין כמיכאל בן ארי ואורי אריאל שהגישו הצעות חוק משלהם, אבל ממניעים שונים לגמרי.

התחושה מאחורי המגמה היא שלמרות ריבוי מנגנוני הביקורת הקיימים — מבקר המדינה, הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה, הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, הביקורת הפנימית במשרד, הערות בתי המשפט — אין ביקורת אפקטיבית משום שאיכשהו כולם פוחדים מהפרקליטות. תחושה זו התחזקה גם בהתנהלות ראשי הפרקליטות שקידמו פרקליטים שסרחו, תוך התעלמות מביקורת נוקבת שנמתחה עליהם בדו"חות מבקר המדינה או בפסקי דין. לכן, השתרשה ההבנה שנחוץ מבקר או נציב חיצוני עצמאי, חזק, מקצועי וענייני, שיחזק את אמון הציבור בדרך שבה מפעילה הפרקליטות את כוחה הייחודי והבלתי מוגבל.

הנציבה גרסטל. עוד יתגעגעו אליה | צילום: עמית שעל

בעת כהונת יעקב נאמן כשר משפטים, שגם לו חשבון היסטורי עם הפרקליטות, התגבש מתווה הביקורת במשרד המשפטים ולא בכנסת, עד שהושלם בידי השרה לבני והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. מסמך העקרונות שיצא מתחת ידם נמסר לתפעולה של הנציבה השופטת בדימוס הילה גרסטל, שבדרכה הנמרצת והיעילה החלה להפיח בו תוכן, למורת רוחם של הפרקליטים שפצחו בעיצומים ושיבושים. השרה שקד העבירה את המחלוקת לבירור אצל השופט גולדברג, שכרגע כאמור כולם חוגגים את מסקנותיו.

גולדברג ביקר בחריפות את אופן הקמת הנציבות כגוף כלאיים המאגד ביקורת חיצונית ופנימית, מערכתית ופרטנית, תחת קורת גג אחת. הוא ציין שלשילוב תפקידים זה, שקיים בחוק מבקר המדינה, "אין אח ורע בעולם". אבל, אם הוא קיים אצל מבקר המדינה, אז כנראה שאח ורע אחד לפחות חי וקיים. ובנוסף, אם הכנסת תחוקק, היא מוסמכת להקים לו אח ורע נוסף. האיחוד בין ביקורת מערכתית לפרטנית תחת אותה קורת גג אחת, אינה עולה כדי מחדל חקיקתי וחוקתי כזה שאינו ניתן להסדרה משפטית־מוסדית כזו או אחרת.

במודל הביקורת המערכתית, לפי גולדברג, כפוף המבקר ליועץ המשפטי לממשלה, ואילו במודל הביקורת הפרטנית, היועץ הוא זה שכפוף למבקר/הנציב. אולם, גם כאן אין מדובר בסתירה שהמחוקק לא יוכל ליישב. והוא מתכוון לעשות זאת. מכאן שחגיגות הניצחון של הפרקליטים הן אלה שיתבררו כמוקדמות מדי. הנחישות של הפוליטיקאים עוד תגרום להם להתגעגע לגרסטל.