מאחורי הקלעים של דו"ח גולדברג: השמצות וסגירת חשבונות בעדויות על נציבות הביקורת

היום יתפרסמו המלצות השופט בדימוס אליעזר גולדברג בנוגע למתווה הרצוי של נציבות הביקורת על הפרקליטות. סביר שהניסוח המאופק לא יחשוף את עוצמת המהלומות, היצרים והדם הרע ששצפו בזמן השימועים שנערכו לתומכים ולמתנגדים.

יותר מ־30 עדים הופיעו לפניו, וכ־15 מסמכים וניירות עמדה הוגשו. את שרת המשפטים איילת שקד סירב גולדברג לשמוע. אני אמור להגיש לך את ההמלצות, ולכן לא ראוי שאשמע אותך, אמר לה. החזית המרכזית במאבק היא שאלת הביקורת הפרטנית, שאפילו הגדרתה אינה מוסכמת. הנציבה הילה גרסטל סבורה שהמשמעות היא קבלת תלונות על פרקליטים מפרטים ומעמותות. פרופ' אסא כשר ואחרים סברו שהמשמעות היא טיפול אישי בפרקליטים שסרחו.

סדרה של חתולים שחורים

לפני גולדברג התייצבו שני היריבים המרכזיים: הנציבה גרסטל ומולה פרקליט המדינה שי ניצן וארגון הפרקליטים בראשות עו"ד לימור פלד שהצטייד בעו"ד צבי אגמון. כשהוקמה הנציבות לפני כשנה וחצי, ניצן דווקא בירך על כך, אלא שבהדרגה עברה סדרה של חתולים שחורים בינו ובין גרסטל והוא יישר קו עם הארגון. להשלמת הרקע צריך לציין שגולדברג הוזעק על ידי שרת המשפטים לפשר בין הנצים. זה היה המנוף שסיים את שביתת הפרקליטים, אולם הצדדים - גרסטל והארגון - לא התחייבו לקבל את מסקנותיו.

הילה גרסטל, נציבת הביקורת על מערך התביעה | צילום: עמית שעל

נגד הביקורת הפרטנית דיברו בעיקר אנשי הממסד, ובראשם פרקליט המדינה לשעבר משה לדור. "המשמעות היא שאני הופך להיות פרקליט נכה. הצד השני יתלונן על כל מעידה. הנציבות תהפוך את הפרקליטים לשחקנים מפוחדים. אתם במו ידיכם הופכים את הפרקליטות לחיוורת וחסרת תעוזה", אמר, והוסיף שאם גרסטל מצאה שלוש תלונות מוצדקות אין בכך הצדקה להקמת גוף ממלכתי. "זו החלטה חסרת פרופורציה. אסור להנציח את הגוף הזה".

הבוטה ביותר היה שר המשפטים לשעבר מאיר שטרית, שתקף את דרך הקמת הנציבות: "הכינו שני עמודים שעליהם חתמה שרת המשפטים. מסמך עקרונות בלי שום ירידה לעומק מה מותר ומה אסור. הרושם הוא שכל הכנת המסמך והיציאה לדרך היתה אחרי העדר של אנשים בעלי אינטרסים המעוניינים שהפרקליטים ייפגעו ויחששו בזמן עבודתם. זה פופוליזם זול. כשר משפטים הייתי מפיל כל הצעה כזאת, נלחם בה בכל תוקף. זו פגיעה חמורה ביכולת לאכוף חוק".

לוועדה הגיעו גם שופטי בית המשפט העליון והיועצים המשפטיים לשעבר אליקים רובינשטיין ומני מזוז. התנגדותו של רובינשטין היתה מאופקת. "במקרי קצה לא הייתי נועל את הדלת לבירור פרטני", אמר רובינשטיין, "אבל החשש שהדבר עלול להיות מנוצל לשימוש ציני נגד הפרקליט. היום יש שאינם בוחלים בשום אמצעי. מטרתם גם לנגח את השירות המשפטי באופן שתוצאותיו יהיו על גבו של הפרקליט היחיד".

שי ניצן, פרקליט המדינה | צילום: יאיר שגיא

ואילו מזוז ביטל כליל את הצורך בנציבות: "רציתי שהמנגנון יהא צוות מצומצם של בכיר ושני עוזרים, שיהיה כפוף ליועץ המשפטי לממשלה". אף שהשניים לא התעמתו ביניהם, התייחס שטרית לנקודה זו כאחת מנקודות התורפה של המתווה כולו: "הביקורת של הנציבות כוללת את הפרקליטים, אבל לא את היועץ המשפטי. זה כאילו הייתי עושה נציבות תלונות על שופטים וקובע שאין להגיש תלונות על נשיא בית המשפט העליון". ובעקיפין נחשפה עוד מחלוקת סביב מזוז בדברי לדור: "אני בקולי התחייבתי כי לגבי פרשת קצב יש צורך לערוך ביקורת. כתבתי ליועץ המשפטי לממשלה בזמנו. היה סירוב לכך". היועץ היה מזוז, שהיה אך טבעי שיסרב בגלל אחריותו האישית לאחדים מהמחדלים שנתגלעו בפרשה זו.

הזדמנות לסגור חשבון

ואכן לא מעט עדים ניצלו את הופעתם לפני גולדברג כדי להעלות וגם לחסל חשבונות אישיים. כך בנוגע לסנגורים שהופיעו. עו"ד אלי זהר סיפר כיצד נתפסה הפרקליטות בקלקלתה במשפט אולמרט בפרשת ראשונטורס, לאחר שהכינה לאחת העדות מסמך של שאלות ותשובות. הוגשה תלונה והיא נבדקה בידי המשנה ליועמ"ש רחל גוטליב, שקבעה כי מסירת המסמך לעדה היתה טעות בתום לב. משרד גדעון פישר שלח שלושה עורכי דין בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד, והם טענו למחדלי הפרקליטות בפרשת ישראל פרי ז"ל. "אם ניטול את הביקורת הפרטנית מידי הנציבה, ניטול את העוקץ מביקורת אמיתית", סיכם וינוגרד. עו"ד שני תאני היתה פחות דיפלומטית. "חשוב להבין את זרועות התמנון. ההרשעה של פרי היתה בעייתית. במקום לתקן, הפרקליטות שלחה את הזרועות שלה לכל מקום".

לעו"ד יעל גרוסמן היתה סיבה מפתיעה לתמיכה בנציבות: "אני רואה בעייתיות בעובדה שלפרקליטים שמטפלים בצווארון לבן יש זמן בלתי מוגבל, בעוד שבפרקליטויות אחרות העומס גדול עשרות מונים. זה גורם לכך שתובעים בצווארון לבן מדקדקים בקוצו של יו"ד בכל מסמך נידח, לא מוותרים על שום טענה, יושבים על תיקים זמן בלתי מוגבל. זה לא סביר. מגישים לבית המשפט ניירת בלי חשבון. יש תחושה של הפקרות מבחינת ניצול משאבים בתיקים אלה. זה נושא שהייתי רוצה להביא לפתח הנציבות".

במלחמה הזאת "מאשים" כל צד את יריבו בתדרוך "עדיו". בארגון הפרקליטים טוענים שגרסטל הכינה את עו"ד זהר וציידה אותו בדוגמאות המחייבות נציבות חזקה. גרסטל, לעומת זאת, מציגה במסמך המסכם שהגישה כיצד השופטת ברכה תום־אופיר הגיעה "מתודרכת" לגולדברג באמצעות חילופי הדברים האלה: תום־אופיר: "גם לבית המשפט יש ביקורת על הפרקליט. ועכשיו הוא צריך לחזור לפרקליטות ולקבל על הראש". גולדברג: "איפה קיבלו על הראש?" תום־אופיר: "זה מה ששמעתי". וגרסטל מעירה: "רבים מהגורמים המתנגדים לפעילות הנציבות אינם מכירים את פעילותה ואת העובדות אלא ניזונים מפרטים שמסרו צדדים מעוניינים".