האהבה שבצל

ג'ון ואלכס אוחזים ידיים, גופותיהם העירומים משתרגים זה בזה. וילון כבד מסתיר את סנט פטרסבורג שמחוץ לחלון, ורק קרני אור יחידות, שמגיעות מתאורה עמומה בחדר, מאירות חלקים מפניהם ומגופם של בני הזוג באור מלטף אך קודר. זוהי סצנה אינטימית, שכל כולה טעונה במשמעויות מנוגדות של אהבה ופחד.

"כל כך הרבה אנשים שואלים אותי איך הם הסכימו שאצלם אותם ברגע אינטימי כזה, ומבחינתי זה קצת מצחיק", אומר צלם העיתונות הדני מאדס ניסן (36), שהתמונה שצילם זכתה במקום הראשון בתחרות World Press Photo. "אנחנו רגילים לראות תמונות מהמקומות הכי אלימים - מוות, פשעי מלחמה - ולגביהן אף אחד לא שואל את השאלה הזאת. אני לא אומר שאין לי כבוד לצלמים שמצלמים פיגועי התאבדות, להפך, אבל זה מדהים עד כמה זה מפתיע אנשים שצלם יכול להתקרב לרגע אינטימי כזה, לעומת למשל צילום בלוויה, שאף אחד לא תוהה לגביו.

"בעיני זה מראה עד כמה חסרים בחיים שלנו הדימויים האלה - של אהבה, תשוקה, כבוד. אנחנו רגילים לראות דימויים כאלה רק כאשר מדובר במשהו בדיוני: סרט, פרסומת מסחרית או פורנו. עבורי, להיות בחדר השינה ברגע אינטימי עם זוג, זוהי תמצית חיי היום־יום שלנו, וחשוב לי להדגיש שגם זו עיתונות".

הצלם מאדם ניסן. "אתה לא יכול לגרום לצופה לבכות אם אתה לא בוכה בעצמך" | צילום: אי פי איי

התחרות הבינלאומית World Press Photo מתקיימת כבר יותר מ־50 שנה.

זו כנראה השנה הראשונה זה שנים רבות שבה התמונה הזוכה אינה לקוחה משדה קרב, ממחנה פליטים, מפיגוע או מאסון טבע גדול - אלא מתארת רגע אישי בין שני בני אדם. מיום חמישי הבא (10 בדצמבר) יוצגו התמונות המשתתפות בתחרות בישראל בתערוכה השנתית הנודדת שמוצגת זה 13 שנה לצד גרסתה הישראלית, התערוכה "עדות מקומית" (עד 16 בינואר, מוזיאון ארץ ישראל רמת אביב, כניסה 52 שקל). שתי התערוכות, שמוצגות זו לצד זו, הפכו כבר מזמן לאחד מאירועי האמנות הפופולריים ביותר בארץ.

האחר הוא אני

"הסיפור החל עבורי ב־2013, אז הגעתי לצלם במצעד הגאווה שנערך בסנט פטרסבורג על רקע החוקים ההומופוביים שהתקבלו ברוסיה באותה תקופה", מספר ניסן. "במהלך המצעד השוטרים היכו גיי צעיר ממש לידי, הרגשתי שההתקפה הזאת היא כמו הפרה של הזכויות האנושיות שלי, למרות שאני לא רוסי ולא גיי. מהרגע הזה העניין שלי בנושא הפך לאישי, והחלטתי להגיב עליו בכל דרך שאוכל.

"ג'ון ואלכס", התמונה שזכתה במקום הראשון ב-World Press Photo. בדרך כלל זוכים צילומי מלחמות או אסונות טבע | צילום: מאדם ניסן

"בחודשים שלאחר מכן נסעתי הלוך ושוב בין דנמרק וסנט פטרסבורג ויצרתי קשרים עם הרבה אנשים מהקהילה הגאה. את ג'ון ואלכס הכרתי דרך חבר משותף. ביקשתי להצטרף אליהם בתום הבילוי והלכתי איתם הביתה. ביקשתי שיעשו מה שהיו עושים אם לא הייתי שם.

"הבעיה עם הרבה צלמי עיתונות, ועם עיתונאים בכלל, הוא שאנחנו עוסקים במישהו אחר. אני רוצה לשנות את זה. אני רוצה להשתייך לנושאים שאני מצלם, לתת לצופה את ההרגשה שהמצולם היה יכול להיות אני - וכך ליצור אצלו את התחושה שזה יכול להיות גם הוא".

הרבה צלמי עיתונות מעדיפים "לתעד את הרגע כמו שהוא".

"אם אני לא מושפע באופן רגשי, גם הצופים לא ירגישו דבר. יש קלישאה לגבי צלמי עיתונות שגורסת שהם לא יכולים לצלם עם דמעה בעין, ואני חושב שזה בדיוק ההפך. אתה לא יכול לגרום לצופה לבכות אם אתה לא בוכה בעצמך".

לא באיראן

ניסן (36), נולד וגדל בדנמרק, ובה גם סיים את לימודיו בבית ספר לעיתונות. במשך השנים עבד בעבור סוכנויות ידיעות בינלאומיות שונות, ומאחוריו כבר 15 פרסים בתחרות צילומי העיתונות הדנית ושני ספרים, אחד מהם עוסק באזרחים הדנים שנהרגו במלחמה באפגניסטן.

הופתעת מהמקום הראשון ב־World Press Photo?

"הופתעתי, ואני חושב שבצדק. זו לא תמונה קונסרבטיבית".

היו מקומות שבהם היה לתמונה קשה להתקבל?

"כן, זו תמונה שאי אפשר לפרסם באיראן או באוגנדה למשל, או במקומות שיש בהם מנהיגים הומופוביים. היא מורכבת - זה אמנם רגע של אהבה, אבל זוהי אהבה בצל משהו, למרות משהו".

בשנה מאז היא פורסמה התמונה חוללה שינוי כלשהו?

"בגלל החוקים ההומופוביים רוסיה היא אחת המדינות שהתמונה הופצה בה הכי פחות, אבל במקומות אחרים היא כן התחילה דיונים. אני רוצה לראות שינוי, אבל אני יודע שלתמונה שלי יש חלק קטן בתוך תנועה חברתית גדולה. אפילו התמונה האיקונית ביותר בכל שנות התערוכה, שצולמה במהלך מלחמת ויטנאם, לא גרמה להפסקתה".