הזמר דיוויד בואי מת בגיל 69 אחרי מאבק במחלת הסרטן

הזמר הבריטי דיוויד בואי הלך אתמול (א') לעולמו בגיל 69 אחרי מאבק במחלת הסרטן.

"דיוויד בואי מת כשבני משפחתו לצדו לאחר קרב אמיץ של 18 חודשים נגד מחלת הסרטן. בעוד רבים מכם חולקים את אובדנו, אנחנו מבקשים שתכבדו את פרטיות המשפחה בזמן האבל", נאמר בהודעה מטעם המשפחה. בנו של בואי, הבמאי דאנקן ג'ונס, הוסיף: "מאוד מצער ועצוב להודיע שזה נכון".

רק בשבוע שעבר חגג בואי חגיגה כפולה - יום הולדת 69 ואלבום חדש - Blackstar.

דיוויד רוברט ג'ונס נולד ב-8 בינואר 1947 למשפחה קשת יום מבריקסטון שבלונדון, והחל לנגן בגיטרה בגיל צעיר. כנער הוא השתתף במספר הרכבי חובבים, ובגיל 19 שינה את שם משפחתו לבואי, מתוך ציפיה ששם זה יסייע לו בקריירה בימתית.

בסוף שנות ה-60 ניסה בואי הצעיר את כוחות במספר תחומים: שירה, ריקוד, פנטומימה (בלהקתו של לינדזי קמפ), תיאטרון וקולנוע. אלבומו הראשון, The World of David Bowie, זכה להצלחה מוגבלת אך בואי המשיך להתמיד והקפיד להסתובב ב"מקומות הנכונים" של לונדון, במטרה למצוא את ההצלחה. בסוף אותו עשור הוא נשא לאשה את אנג'לה ברנט, למרות שלא הסתיר את נטיותיו ההומוסקסואליות.

 

אלבומו המצליח הראשון של בואי, "Space Oddity", יצא ב-1969 והוא כלל שיר שהפך במהירות ללהיט. השיר, שנקרא בשם האלבום, נודע יותר כשיר על "מייג'ר טום" - טייס חלל שנפלט מספינתו והוא מחליף מילים אחרונות עם מרכז הפיקוח בכדור הארץ. ב-1970 הקליט בואי את האלבום "האיש שמכר את העולם". אלבום זה זכה גם להערכת המבקרים וגם להצלחה מסחרית גדולה.  אלבומו הבא, "הנקי דורי", זכה להצלחה מסחרית גדולה ולסיבוב הופעות באנגליה ובארה"ב. ב-1972 הקליט בואי את האלבום "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים".

 

במחצית הראשונה של שנות ה-70 הפך בואי לאמן מבוקש ומוערך. אלבומיו Aladdin Sane, Diamond Dogs ו-Pin Ups זכו להצלחה מסחרית והקהל נהר להופעותיו. ב-1983, עם הקלטת האלבום "בואו נרקוד" חזר בואי לזרקורים, הפעם כאמן מהוקצע שאינו בוחל במוסיקה בסיסית המיועדת לריקודים.

 

 

במהלך שנות ה-90 המשיך בואי להנות מהצלחת אלבומי הפופ שלו ומהילה של ידוען בינלאומי. בשנת 2003 יצא אלבומו "Reality".

 

המשיך לחפש השראה בכל פינה

 

בואי צרב לתוך תרבות הפופ ועולם האופנה דמויות שהשתנו בקצב מסחרר ונעו בין גבריות, נשיות לחייזריות כמו זיגי סטארדסט. הוא נהנה להופיע בבגדי נשים, לבש ז'קטים רקומים באורך המותניים, חליפות לורקס צמודות וחושפות רגליים, התאפר וסידר את שיערו בפן, בפרמננט או בג'ל. גופו הצנום ופניו העדינות עזרו לו לשמור על הלוק המתעתע הזה.

האמן נאחז בפאזה המצליחה ביותר שלו וסחט אותה עד שרק למעריצים אדוקים אכפת ממנו. בואי התחיל כאמור את דרכו המוזיקלית בלונדון של שנות השישים, כשעוד קראו לו דיוויד ג'ונס, ובתוך פחות מעשור הפך לתופעה ששינתה את התפיסות האמנותיות בכל סוגה אפשרית. בואי הבין שגיטרה ביד לא חייבת להגביל אותך למגבר ולסטנד של המיקרופון. שאם כבר עומדים על במה, מותר לנצל את החלק הוויזואלי להבעה בתנועה, בלבוש ובדימוי.

אך בשעה שמוזיקאים מהפכנים לא פחות מבואי נתקעו לאורך הדרך אחרי שמיצו את הריגוש שבפריצת הדרך, בואי המשיך לחפש השראה בכל פינה בכל השנים האלה - אם זה דרך המצאת אלטר־אגואים מפורסמים כמו זיגי סטארדאסט והדוכס הלבן הרזה, ואם במעבר לברלין בעיצומה של המלחמה הקרה כדי לספוג אווירה.

היה מי שניסה להספיד את הקריירה של בואי עוד בשנות השמונים. דור שלם של אמנים סיפר אז שגדל על זיגי סטארדאסט, אבל תיאר את בואי של "Lets Dance" כמי שעתידו מאחוריו. מוריסי, למשל, אמר אז בראיון שהוא "מעריץ את דיוויד בואי, אבל לא את זה החי, שהוא בעצם מת, אלא את ההוא מפעם".

עם זאת, אפילו מעריצי מוריסי יכולים להודות היום שמאז התחדש בואי הרבה יותר מהמעריץ הנרגן ממנצ'סטר. בשלב הזה בואי כבר לא הטריד את מוחו בצורך לרצות את הקהל, ומי שבז לו כשבחר בדימוי של אליל פופ לדיסקוטקים היה יכול לבלוע את הלשון כשהוא חזר להיות חלק מלהקת "טין מאשין" שחזרה לרוק הבסיסי, או כשהחליט לבצע קאבר דווקא לשיר של מוריסי באלבום "Black Tie, White Noise" שיצא ב־1993.

עולם הרוק חייב לדיוויד בואי הרבה. למרבה המזל, בואי עצמו לא חשב שזה מספיק. הוא המשיך לבדוק בסקרנות טריטוריות חדשות, וכשהוא יודע שאין לו מה לחדש הוא שותק. כך היה מ־2003 עד 2013, אז הוא שב בהפתעה עם האלבום הקודם "The Next Day" שהתגובות לו מזכירות את העניין שעורר כאמור האלבום החדש שיצא בדיוק ביום הולדתו של האיש שנפל מכוכב אחר והעיף לכולנו את המוח.

האלבום האחרון של דיוויד בואי - Blackstar

כשרוקר מזדקן מוציא אלבום חדש, בדרך כלל מדובר במה שנקרא "לא אירוע". הרוקנרול כבר הגיע לגיל שבו גם צעירי דור המייסדים רחוקים מנעוריהם, ואלה ששרדו את מסעות ההרס העצמי, הסמים וחיי התהילה נוטים להיאחז בדימויי העבר. לא

כך במקרה של דיוויד בואי, שהוציא אלבום. כשבואי הוציא אלבום חדש עדיין היה מדובר באירוע חשוב ששום חובב מוזיקה לא יכול להתעלם ממנו.

האלבום החדש, "בלאקסטאר" שמו, היה אירוע בלי קשר לגילו של המוזיקאי החתום עליו. בואי של 2016 היה עדיין אמן שחיפש והתחדש בלי צורך לעסוק במצעדי המכירות, ובצדק. לכן שיר הנושא של האלבום יצא כסינגל מקדים לו, אף שהוא נמשך עשר דקות שלמות, וגם הסינגל "לזארוס" שיצא אחריו התהדר בשש דקות שקשה לעכל בשידור ברדיו.

הסינגלים הללו מייצגים היטב את האלבום. מבנה השירים ב"בלאקסטאר" הולך רחוק ככל האפשר מאזורי הפופ והרוק, ואף על פי שיצירה מוזיקלית של עשר דקות אינה קונספט חדש (שאלו את הדינוזאורים של הרוק המתקדם מפינק פלויד והלאה), וכבר ידוע לכל שמיומנות ווירטואוזיות לא בהכרח מפצות על יומרות עודפות, במקרה של בואי היומרה זכתה למימוש מלא.

רכבת ההרים המוזיקלית באלבום נעה לצלילי הסקסופון של דוני מקאסלין. בואי הפך את הכלי שכל כך מזוהה עם ג'אז, ואת מקאסלין שבא מהז'אנר, למכחול שבו צייר עולם מאיים ולא צפוי שבו פולק אנגלי נוגע להרף עין בהיפ הופ או ברוק תעשייתי. אם הסקסופון קורץ לעולמות הג'אז של צ'רלי פארקר לרגע, כמו בפתיחה של "Dollar Days", בואי מיד שבר הצדה והפך את השיר לבלדה מפלחת לבבות וארובות עיניים.

את תפקיד צבעי הרקע ממלאים כלי מיתר שמופיעים ונעלמים כלעומת שבאו כמעט בכל שירי האלבום. ניכר שהיוצר הוותיק המשיך להקשיב למה שקורה במוזיקה, כי "Girl Loves Me" נשמע כמו משהו שקנדריק למאר, שכיכב בסיכומי השנה שעברה של המבקרים בעולם, היה שמח לחתום עליו.

תחושת האימה העולה מהשירים ב"בלאקסטאר" מקבלת חיזוק מהטקסטים האניגמטיים של בואי. שיר הנושא שולח אותנו להיסטוריה נורדית רחוקה, אבל גם רומז להווה בצלו של דאעש. במקומות אחרים הדימויים מתפזרים עד שכמעט בלתי אפשרי לפצח את הקוד שבואי שתל בהם. כזה הוא, אניגמטור גאון. הנוכחות שלו בזירה המרכזית של המוזיקה נמשכה 50 שנה, אבל איש עדיין לא הצליח להבין אותו עד הסוף. בהנחה שדימוי מסתורי ויצירות שהן סוג של תשבץ היגיון הם המגנט האולטימטיבי לקהל סקרן, הרי בואי שוב ניצח.