אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מה מקור שמות הצלילים? צילום: 20th century fox

מה מקור שמות הצלילים?

בלדד היקר, מאיפה באו שמות הצלילים דו, רה, מי? ערן

21.01.2016, 07:21 | בלדד השוחי

ערן היקר,

 

אכן שאלה מעניינת. כולם יודעים שדוֹ הוא דוב. לבן, צפוני. ורֶה הוא רֵעַ מאוכזב. מה שלא כולם יודעים זה שרה הוא ההברה הראשונה במילה הלטינית resonare, מהדהד, ושדו הוא בכלל תחילת שם משפחתו של ג'ובאני באטיסטה דוני. אבל בוא נתחיל מההתחלה

.

לפני בערך 800 שנה פיתח הנזיר גווידו דְ'אָרֶצוֹ את מה שנהפך, ברבות הימים, לתווי הנגינה המודרניים. כיוון שהרבה מאוד ידע מוסלמי זרם לאירופה באותה תקופה, יש סוג של אגדה אורבנית הגורסת כי את שמות הצלילים הוא קיבל ממוזיקאים ערביים שהשתמשו — כתכסיס זיכרון — בשמות האותיות שמרכיבות את הביטוי "פנינים מופרדות": דאל, רא, מים, פא, צאד, לאם, טא.

הדמיון בין הצלילים משכנע למדי, אבל האמת היא שגווידו לא נזקק לעזרה מבחוץ. הסולם המוזיקלי המקורי שלו הכיל שישה טונים, שקיבלו את השמות "אוּט", "רה", "מי", "פה", "סול" ו"לה". והכל בהתאמה מלאה להברות הראשונות במזמור נוצרי לטיני ששמו "מזמור יוחנן הקדוש", שעוסק בשירה ובאשמה (משהו ברוח הכללית של "שחרר את שפתותינו למען נוכל למרק את חטאנו בשירת הלל") ושאותו הוא היה שר כשכל משפט מוזיקלי מתחיל בצליל גבוה מקודמו. בדיוק כמו "דו הוא דוב".

הסולם המוזיקלי המקורי הכיל שישה טונים, אלא שהאוזן האנושית מבקשת שבעה טונים, איור: ערן מנדל הסולם המוזיקלי המקורי הכיל שישה טונים, אלא שהאוזן האנושית מבקשת שבעה טונים | איור: ערן מנדל הסולם המוזיקלי המקורי הכיל שישה טונים, אלא שהאוזן האנושית מבקשת שבעה טונים, איור: ערן מנדל

אבל המזמור מכיל רק שישה פסוקים, והאוזן האנושית מבקשת שבעה. זה אינו סתם הרגל שנובע מחלוקה שרירותית — שילוב של סיבות מתמטיות ונסיבות פיזיולוגיות גורם לכך ששבעה צלילים הם באמת בחירה נהדרת, שמאפשרת שלל שילובים שמענגים את האוזן; ואף שהכוונון המדויק שבו אנו משתמשים כיום הוא רק כבן 500 שנה, אנשים מחלקים את המנעד של גרונותיהם ושל כלי הנגינה שלהם לשבעה צלילים מובחנים כבר הרבה מאוד זמן. אז כשהצליל השביעי התווסף הוא קיבל את השם סי, לפי ראשי התיבות שחותמות את המזמור: Sancte Iohannes, יוחנן הקדוש.

וכך נולדה הטכניקה המוזיקלית הקרויה "סוֹלְפֶז'" או "סולמיזאציה", שבה מתאימים לכל טון הברה משלו. אפשר להשתמש בכל סדרה של הברות מובחנות, אך הסדרה המקובלת ביותר (שחלקים ממנה העניקו לטכניקה את שני שמותיה) היא הסדרה של גווידו: אוט, רה, מי.

זה לפחות היה המצב במשך כמה מאות, אלא שכפי שכל זמר יודע מניסיונו, הברות סגורות כמו "אוט" פשוט לא מתגלגלות נכון מהגרון. קשה לשיר אותן. הן נתקעות. ובמאה הי"ז קם חוקר מוזיקה ששמו ג'ובאני באטיסטה דוני והציע, בענווה איטלקית אופיינית, להחליף את "אוט" ב"דו", על־שם משפחתו שלו.

אז בכל פעם שאתה שר בדו־רה־מי זכור את מוסר ההשכל של דוני, ושל יוחנן המטביל: עם מספיק צניעות אפשר להגיע לכל מקום.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות