למה דגים שוחים אחרת מיונקים?

פלג היקר,

עלית על משהו חשוב. וזה לא רק הזנב, זה כל הגוף, מקצהו האחד של חוט השדרה עד לקצה האחר. אצל רוב הדגים כל החתיכה הזאת יודעת להתכופף לצדדים, במאוזן, וטלטולים של סנפיר הזנב מצד לצד הם דרכו של הדג להתקדם בחיים. כך הוא שוחה, ואם תנסה לכופף אותו במישור האנכי — אחד משניכם יצטער על זה.

שדרתם של יונקים ימיים, לעומת זאת, גמישה וחזקה דווקא במישור האנכי. הלוויתנאים (הכוללים את הדולפינים וחבריהם) והתחשאים (הכוללים את פרות הים) מצליפים בזנבם מעלה ומטה כדי להתקדם. כלבי הים, הניבתניים (הקרויים גם אריות או סוסי ים), הלוטרות ודובי הקוטב (שנחשבים ליונקים ימיים מן המניין) מסתמכים בעיקר על חתירה בעזרת הגפיים, אבל השדרה שלהם עדיין מצטיינת בכיפוף אנכי. ממש כמו השדרה שלך.

הדגים הגיעו ראשונים. הם אלה שהמציאו את עמוד השדרה, לפני יותר מ־500 מיליון שנה, ובמשך כל הזמן הזה הכיפוף הצדי שירת אותם נאמנה. יש, כמובן, יוצאים מן הכלל. סוסון הים, לדוגמה, איבד את סנפיר הזנב שלו והוא מרפרף במרץ בסנפיר הגב כדי להתקדם באטיות עוצרת נשימה (סוסון הים הגמדי, ששוחה בחופי בהאמה, מגיע למהירות שיא של בערך מטר וחצי בשעה). אבל רוב הדגים עדיין מתפתלים לצדדים, כמו היצור דמוי הצלופח שממנו הם התפתחו.

הלווייתנים מצליפים בזנבם מעלה ומטה כדי להתקדם | צילום: shutterstock

אפילו כשהדגים החלו לעלות ליבשה, הם המשיכו להתקדם בתנועות צדיות, בעיקר בעזרת הסנפירים הצדיים שהתפתחו לאטם לגפיים. תנינים, לדוגמה, עדיין מתפתלים ימינה ושמאלה גם כדי ללכת וגם כדי לשחות. ורגליהם בוקעות מצדי גופם, כמו סנפירי צד.

אבל באוויר הכל כבד יותר, אז רבים משוכני היבשה עלו על פטנט שעוזר לרגליים לשאת יותר משקל: הם מצמיחים אותן ישירות כלפי מטה, לכיוון הקרקע, ומניחים את עמוד השדרה מעליהן. וכדי להפעיל את הרגליים האלה ביעילות, עמוד השדרה הזה פיתח כוח וגמישות במישור האנכי. הבט בריצתו של הברדלס, בעל החיים היבשתי המהיר ביותר, ותראה בדיוק למה אני מתכוון.

כשאביהם הקדמון של הלוויתנאים החל את מסעו בחזרה אל המים, לפני כ־50 מיליון שנה, הוא נאלץ ללמוד לשחות עם עמוד שדרה יבשתי ועם שרירים יבשתיים. מבחינת הביצועים אין כאן הבדל משמעותי — תנועה אנכית טובה ממש כמו תנועה אופקית — אבל יש כאן שיעור חשוב על דרך העבודה של האבולוציה: כמו טבחית שמכינה את המנות המופלאות ביותר, ומשתמשת רק במה שכבר נמצא במקרר.

איור: ערן מנדל