בשביל כחלון ההסכמים הם רק תירוץ

"יש לי התחייבויות קואליציוניות לתקציב דו־שנתי, למרות שמקצועית אני חושב שזה לא נכון". הציטוט הזה שייך לשר האוצר משה כחלון שהסביר בשבוע שעבר כיצד הוא הולך עם ומרגיש בלי. הוא מתנגד לתקציב הדו־שנתי שדורש ראש הממשלה בנימין נתניהו לשנים 2017–2018, אבל הוא מחויב לכך בהסכמים הקואליציוניים. כמעט אפשר לדמיין את שר האוצר מושך בכתפיו, אומר "החיים קשים" וממשיך הלאה.

פורמלית, כחלון צודק. בסעיף 31 בהסכמים הקואליציוניים שחתמה מפלגת כולנו בראשותו מול מפלגת הליכוד נכתב כי תקציב המדינה לשנים 2017–2018 יהיה תקציב דו־שנתי. רק שבהסכמים הקואליציוניים יש עוד סעיפים. חלקם מולאו, חלקם בעבודה, אבל חלקם אפילו לא בכיוון של התממשות, למרות ההבטחה והחתימה.

"כלכליסט" צלל אל תוך נבכי ההסכם הקואליציוני של כולנו והליכוד בעזרת כלי מחקרי שיצר המרכז להעצמת האזרח, שעוקב בזמן אמת אחר יישום ההסכמים הקואליציוניים של כל המפלגות השונות.

על פי המעקב של המרכז להעצמת האזרח, מתוך 154 סעיפי ההחלטות בהסכם הקואליציוני הזה, 82 בוצעו, 28 נמצאים בתהליכי עבודה, 12 מושהים מסיבות שונות, 1 היה הצהרתי בלבד ו־29 סעיפים לא בוצעו כלל. עיון בסעיפים שלא בוצעו מגלה כי חלקם בוצעו בדרכים אחרות או נמצאים בביצוע, אבל חלק מהם - ואפילו כמה מהותיים מאוד - לא נמצאים בשום סדר יום, אף שכחלון חתום עליהם.

לא כל סעיף קדוש

אחד הסעיפים הללו, למשל, הוא סעיף 12 בהסכם הקואליציוני שקבע כי הממשלה תפעל ל"צמצום ואיחוד של משרדי הממשלה על יסוד דו"ח הצוות להתאמת מבנה הממשלה". מדובר בדו"ח שנחשף ב"כלכליסט" באוקטובר האחרון, שממליץ לממשלה לצמצם משרדים ולבטל את חלקם, עד כדי ממשלה של 12 משרדים בלבד.

צילום: עמית שעל

שר האוצר וראש הממשלה לא באמת עשו משהו כדי ליישם את הדו"ח. באופן אירוני, הדבר הכי קרוב לצמצום הממשלה שקרה מאז הקמת הממשלה ה־34 הוא העובדה שראש הממשלה פשוט מחזיק בארבעה תיקים שונים נוסף על ראשות הממשלה.

סעיף אחר בהסכם הקואליציוני מדבר על קידום חוק פרויקטים לאומיים שאמור למנוע מרגולטורים סוררים להתנגד למה שהממשלה מגדירה פרויקט לאומי. החוק הזה לא קודם ולא מקודם למרות הסעיף.

לא היתה סיבה ממשית להיות דווקנים ולעקוב אחרי כל אות בהסכם הזה, אלמלא אמר שר האוצר בעצמו שהוא כבול להסכם. סוד גלוי הוא שהסכמים קואליציוניים טובים לתקופה מסוימת, וממילא לא כל מה שכתוב בהם קדוש, ולא מקוים. האמת היא שאין מי שהרגיש על בשרו יותר מכחלון עד כמה הבטחות שניתנו בהסכמים קואליציוניים לא שווים הרבה. בסעיף 49 להסכם הקואליציוני בין יש עתיד לליכוד, שנחתם בעקבות בחירות 2013, נכתב כי כחלון ימונה לעמוד בראשות מינהל מקרקעי ישראל ויוביל את מהפכות הדיור.

אלא שכבר בתחילת הקדנציה היה ברור שלפיד לא ייתן לנתניהו למנות איש שלו להוביל את צעדי הדיור, כי הוא רצה להיות חתום עליהם. נתניהו, בניגוד להיום, לא התעקש, וכחלון נשאר עם ההסכם, ההבטחה, והסעיף, אבל מחוץ למערכת הפוליטית. ועכשיו, משום מה, הוא מתעקש שאת ההסכמים האלה יש לכבד.

עניין של סדר עדיפויות

בקיצור, כשרוצים, אפשר לעגל פינות ולהתעלם מההסכמים. קצת כמו בפרסומת ההיא לשקדי מרק, ההסכמים הקואליציוניים הם רק התירוץ. האמת היא שכחלון לא באמת מעוניין בתקציב הדו־שנתי. זה נכון שהוא היה מעוניין לשבת על כיסא שר האוצר למשך עוד שנתיים לפחות, ולו למען הסיכוי שיצליח להראות אפילו בדל של ירידת מחירים בתחום הדיור (זה פשוט לא יקרה לפני כן).

משרד האוצר | צילום: עמית שאבי

אבל כחלון יודע היטב כי אם יאושר תקציב דו־שנתי, כל המינוף הפוליטי, כל העוצמה הפוליטית שנובעת מהיותו שר אוצר,

מתנדפת. ראש הממשלה לא יראה אותו ממטר ולא יהיה זקוק לו עד הבחירות הבאות, אי שם בשלהי 2018 או בתחילת 2019. זה המון זמן בשבילו לאכול מרורים מראש הממשלה, והוא ממש לא צריך את זה.

התקציב הדו־שנתי הוא רעיון מעולה לראש הממשלה מבחינה פוליטית, וגרוע לכולנו מבחינה כלכלית. אולי זו הסיבה שמלבד ישראל המדינה היחידה שנהוג בה תקציב דו־שנתי היא בחריין, כך לפחות לפי בדיקה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

ולכן, ההתעקשות של כחלון לדבוק בהסכמים הקואליציוניים דווקא סביב הנקודה הזאת נראית תמוהה, ובעיקר כהתקפלות מול ראש הממשלה. כפי שהוא ידע לעמוד על שלו מול ראש הממשלה בעניין ששינסקי 2 ובענייני הרפורמה בבנקים, כך הוא יכול לעשות גם בעניין התקציב הדו־שנתי.

זה לא עניין של הסכמים, זה עניין של סדרי עדיפויות.