צילום: צילום: טל שחר, קתרז'ינה מרקייביץ
אזעקת אמת
בשם האותנטיות והאמת האישית בקרוב יתחילו להרוג פה אנשים
טראמפ וחזן הם המייצגים הבולטים כרגע של מחנה ה"אנחנו אומרים הכל". קבוצה גדלה והולכת של קולות רועמים — פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, אמנים וכוכבי ריאליטי — שמורדים בשנים של השתקה. כל משפט בוטה שלהם, גם הפוגעני ביותר, הוא מבחינתם מלחמת שחרור. קריאת תיגר על הניסיון של החברה לא להרשות להם להיות מי שהם ולמשטר את המחשבות שלהם. הם לוחמי חופש שנושאים על גופם את חגורת הנפץ של האמת.
כבר אלפי שנים שבני האדם רודפים אחר האמת. גדולי הפילוסופים, משוררים, מדענים, אנשי משפט ועיתונאים, כולם מחפשים אחר האמת. חלק מהם, מגלילאו ולורקה עד התובע הארגנטינאי אלברטו ניסמן, שילמו מחיר כבד כדי להוציא אותה לאור. אבל את האמת החדשה לא צריך לחפש. אנשי האמת החדשה קיבלו אותה כמתת אל. היא בוערת להם בבטן והם מוציאים אותה החוצה. בלי היסוס, בלי ספק, בלי צורך במסעות חיפוש או חיבוטי נפש. האמת בידיהם, ועכשיו אנחנו חייבים לשמוע אותה. פשוט מכיוון ששנים לא הסכמנו להקשיב.
"טראמפ מבטא קודם כל את מה שאנשים חושבים, וגם אני אומרת את מה שאנשים חושבים", אומרת ל"מוסף כלכליסט" שרת התרבות מירי רגב. "אני מסתובבת ברחוב ואנשים אומרים לי: 'את אומרת את מה שאנחנו חושבים אבל מתביישים להגיד'. אני מרגישה ממש כאב בגוף כשאני רוצה להגיד משהו ואסור לי להגיד אותו כי הסביבה חושבת הפוך. אני משלמת מחיר כי האליטות התקשורתיות, למשל, שעדיין מייצגות את הקונספט של מעונבוּת ושל להיות במסגרת, תוקפות אותי. אבל אין לי דילמה, כזאת אני".
רגב, כמו מרטירים אחרים של האמת החדשה, אינם טורחים תמיד להבחין בין אותנטיות לבין אמת. בין מה שהם אכן מרגישים וחושבים סובייקטיבית, לבין מה שאמיתי ותקף גם במציאות האובייקטיבית, זו שמלבדם מאכלסת עוד בני אנוש. האותנטיות הזאת פראית, גולמית, לא מאולפת למוסכמות חברתיות, ולכן יש לה המון כוח. "טראמפ משלב הפכים", מדגימה הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז, "הוא גם הפרא שלא מתאים את עצמו למסורת, לפרוטוקול ולכללי הדיבור, והוא גם משתייך למשהו מאוד קונסרבטיבי. טראמפ מייצג גם את האדם הקטן השמרן שלא רוצה שינוי — ובו בזמן גם את הפראי שיוצא נגד הממסד". אבל מכיוון שהגולמיות הפראית הסוחפת הזאת אינה פרי של תהליך חקירה או מחשבה עמוקים, לרוב היא לא באמת מציעה אלטרנטיבה. לכל היותר אנרכיה או דיכוי של אחר.
בהרבה מקרים אנשי האותנטיות לפרצוף הם פשוט בוגרים נטולי מסננים. הם אומרים את כל מה שעובר להם בראש, בלי לחשוב, מתוך הנחה שמדובר באמת מוחלטת ובזכות מולדת לומר אותה. האמת שלהם נאמרת כחלק מחופש ביטוי דמוקרטי מוחלט, והיא לא שמעה על גבולות או על צורך באיזון מול חירויות אחרות. היא חופשית להיפלט מן הפה כמו שחלם ג'ון סטיוארט מיל, ובו בזמן היא פוגעת באחרים ומותירה להם חירות בסגנון הדמוקרטי שעיצב המרשל טיטו. במקרים קיצוניים, כמו של כוכב הריאליטי הנוכחי, עסקת החבילה של האמת בפרצוף כוללת גם אלימות והתפרצויות זעם בלתי נשלטות.
"אחת הקללות הנוראיות בזמן האחרון היא 'אתה צבוע', אחד שחושב משהו בפנים אבל אומר משהו אחר בחוץ", אומר ד"ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן, המנהל האקדמי של מדרשת עלמא ואחד המתבוננים החדים בשיח הציבורי הישראלי. "היום להיות צבוע זה יותר גרוע מלהתגזען, לשנוא נשים או להיות אלים. זה קורה כי אנחנו חיים בחברה שבה כביכול כולם שווים, ואז מה שמגדיר את הערך שלנו הוא מה שבפנים. לכן אנחנו מעריכים את מי שמחצין את מה שבא כביכול מהלב. 'תנו לו צ'אנס, הוא שר מהלב'. הוא שר גרוע אבל מהלב".
מדובר בשילוב של תוכן וסגנון. הדברים מוגדרים "אמת" מעצם אמירתם באופן גולמי, לא מלוטש, נסער, לעתים עילג במפגיע. החספוס הגס סוחף את ההמונים, טוחן לייקים ומזין את עצמו. טראמפ, גזען שאינו מהסס להטיח אמירות מעליבות בכל קבוצה אתנית שעוברת לו מול העיניים ומכנה נשים פרות שמנות, כלבות וזונות, הוא כיום מועמד מוביל לנשיאות. חזן שמעליב חברות כנסת נכות הוא הגיבור הלוהט מהליכודיאדה באילת. לשי חי יש צבא משלו. רגב היא כבר כעת שרה משפיעה, והיא רק עולה כפורחת. יורם שפטל מקיא על מאזיניו את הפסיכוזות שלו וצובר עוד ועוד פופולריות והזמנות למופעים בערוץ 20. אמיר חצרוני משפיל ילדי עניים ומתגולל על אדם שהצית עצמו למוות, ונהפך למשתתף פאנלים מבוקש.
זה לא קורה במקרה. צריך להודות, האמת בפרצוף היא תגובת נגד רועמת לא רק להשתקה, אלא גם לעשורים של פוליטיקלי קורקט שיצא משליטה. קודים מחמירים והולכים של שיח שללו כל אמירה שהיתה עלולה לפגוע במישהו, גם אם היתה בה מידה מסוימת לפחות של אמת. כללי ההתנהגות הספרטניים של ה־PC החניקו כל עימות שיצר אי־נוחות, אסרו פורקן בהומור בלתי מעודן, ובמידה רבה פשוט התעלמו מקיומם של יצרים אנושיים. עכשיו היצרים האלה תובעים לעצמם דרור. כמו המקדשים המנותצים בתדמור, עידן ההתבהמות מנתץ את שרידי תקופת הפוליטיקלי קורקט.
"בארצות הברית הכל מעונב, יש פרוטוקול והכל נעשה לפי כללי הטקס", מסבירה רגב את סוד כוחו של טראמפ, ששובר את הקודים, וחזן אומר: "אחרים מנסים לייפות את הדברים, אבל אין דרך לייפות אותם. מספיק ללטש, ליטוש זה טוב למלטשות יהלומים, לא לפוליטיקה. לציבור נמאס מהממסד ומהביורוקרטיה, מההתנשאות האליטיסטית. הייתי אומר שהגיע הזמן שהמנהיגות תרד אל העם, או בדיוק ההפך — אנחנו צריכים לעלות אל העם".
"לאנשים נמאס מהמצב שבו הם צריכים להיזהר לא לפגוע ברגשותיהם של כל מיני אנשים", אומר פרסיקו. "לכן כשמגיעים כל מיני אנשים 'דוּגרים' זה שובה לב והאותנטיות והדוגריות נתפסות כאמת. לשי חי ולטראמפ אין מרחב פנימי — זה מקסים אותנו, כי זה זר לנו בתור אנשים שרגילים לחשוב על עצמנו כבעלי מרחב פנימי שבו אנחנו מסתירים הרבה דברים".
כשפילוסופים או מורים רוחניים ביקשו להוביל את קהלם אל האמת, הם מצאו את הדרך להוליך אותו לאורך קו מחשבה שיוביל את האדם למסקנות בעצמו. הדיאלוגים של אפלטון שינו כך את כל החשיבה המערבית. אנשי האמת החדשה, לעומת זאת, לא מאמינים בתהליכים מחשבתיים. הם מאמינים בלתת בראש. בללעוג לנשים, לנכים, לשחורים, לאשכנזים, להיספאנים, לסודאנים, לשמאלנים, לימנים, לחילונים, לדתיים. עצם אמירת דבר שהיה אסור לומר אותו בעבר הופכת אותו כעת לבשורה.
חלק מהדוברים האותנטיים משוכנעים שהם באים מכוונה טובה. הם רוצים לעזור למי שהושתק שנים או לשנות יחסי כוחות מעוותים, ולעתים יש בזה מידה של צדק. טראמפ אכן מציף בעיה של מאות אלפי אמריקאים שאיבדו את משרותיהם לסין, רגב בכנות רוצה להוביל שינויים שיקנו מרחב ומימון לפריפריה תרבותית גדולה ומושתקת. אלא שהם זיהו מנגנון כוח שמבוסס על התלהטות יצרים, והם מזינים אותו בו בזמן שהם נהפכים לעבדים שלו. ובעיקר, הם מתעלמים במפגיע מהסתירה הפנימית. למען שימור המשרות, לטראמפ אין בעיה לרמוס את משרותיהם של עובדים אמריקאים לבנים פחות; למען קידום אלטרנטיבה תרבותית, לרגב אין היסוס לדרוך על הייצוג התרבותי של מיעוטים פופולריים עוד פחות. אומרי האמת בפרצוף בונים את עצמם על ידי דריסה של אחרים. לא בהכרח של אחרים חזקים.
תוכניות הריאליטי משתלבות היטב במגמה, עד שקשה להפריד בין סיבה למסובב. הן הביאו לשיא את קידוש האמת האישית, מאותגר ככל שיהיה המייצג שלה. והן אפילו לא מציגות אותנטיות אמיתית, אלא מראש כזאת שמודעת למצלמה ואחר כך עוד מסונתזת ומעובדת על ידי עורכים צינים. "תקינות פוליטית בישראל זו ממש אשליה. אין באמת תקינות פוליטית, זה מיתוס", אומר פרופ' צבי טריגר מהמכללה למינהל. "מה שכן קיים זה התנהלות של אספסוף שנוצרת ברשתות החברתיות ויוצרת תופעה הפוכה. לדף הפייסבוק של יואב אליאס (הצל) יש יותר כניסות מלכל דמות מעונבת שאפשר למצוא. החזון של אנדי וורהול מתגשם: אין פרסום שהוא מזיק, הכי חשוב שיאייתו את השם שלך נכון. העיקר זו תשומת הלב, ולא משנה אם היא שלילית. היום אנשים עוברים אודישנים לריאליטי כאילו היו מועמדים לסיירת. רואים אותך שם לא מגולח, מחטט באף. בעבר לראות אותך ברגעים אינטימיים נחשב לבושה. היום זו משאת נפש".המציאות האותנטית נטועה כה עמוק בתרבות ובשיח כיום, שאתה נדון להיות מוקע כפתטי בשל עצם הניסיון להתריע מפניה. איננו אמורים עוד להתרגש מפוסטים אלימים או מטוקבקים רוויי שנאה צרופה ומאיימת, משום שהם ה"מציאות". אמת אותנטית של כותביהם, אלימה ודוחה ככל שתהיה. עידון? דיוק? התחשבות ברגשות? שיאנסו את אמש'ך ימזדיין.
אבל חשוב לומר: אלה ימים של התבהמות. אנחנו עדים להיווצרותו של עולם כאוטי מכור לריאליטי ולפייסבוק, שבו ההבדלים בין טוב לרע, ראוי ולא ראוי, מותר ואסור, הולכים ומיטשטשים. סוד הכוח הוא כוח: אני אלים אז נמשכים אליי. הרסן שוחרר. וזה תופס. באמת.
31 תגובות לכתיבת תגובה