מפלצות התהילה

הכל התחיל בבובת חרוזים שקנתה ברברה ג'קסון, אמנית דרום־אפריקאית ואספנית אמנות אפריקאית מפורסמת. ג'קסון התאהבה בדרך הקסומה של הכנת הבובה, ויחד עם הקולגה שלה מטפלו נאקה הפכה את הקסם לתאגיד שכל רווחיו מושקעים חזרה בקהילה. התאגיד, ‘מנקיביז’ שמו, קם בשנת 2000 ומעסיק היום יותר מ־450 נשים שיוצרות פסלי חיות מכל הסוגים, העשויים כולם חרוזים צבעוניים. הפסלים שהן יוצרות בביתן בעיירות נידחות בדרום אפריקה הנמכרות באמצעות אתר אינטרנט לכל העולם.

"הן קראו לזה מנקיביז כי הן הרגישו שאין להן מושג איך עושים עסקים והן 'מנקיז' (קופים)", מספרת קייט קרלייל, מנכ"לית הארגון שמפרנס כיום מאות משפחות, בשיחת סקייפ מיוחדת ל"כלכליסט" ממשרדה שבקייפטאון.

הסיפור קיבל טוויסט נוסף בתחילת 2014, כשהגיעו לקייפטאון מעצבי הרהיטים הנחשבים והפרועים מלוס אנג'לס, התאומים סיימון וניקולאי האס (The Haas Brothers). "הם התאהבו בעבודות שלנו", אומרת קרלייל. "הם אמרו, 'לא חשוב מה, אנחנו חייבים לדבר בעתיד כי אנחנו רוצים לעשות משהו איתכם'. אמרנו בשמחה, הרי בכלל לא הבנו מיהם האחים האס". הם אכן דיברו, במייל, "ובערך ביולי הם כבר שלחו רעיונות ואמרתי, אלוהים! אלה דברים ממש פרועים! לא משהו שעשינו עד עכשיו. מכיוון שאני אוהבת אתגרים ולא מאמינה שיש משהו שאי אפשר לייצר אמרתי אוקי, בטח, נעשה את זה".

שיתוף הפעולה הוליד את אפריקס (Afreaks, שילוב המילים אפריקה ומפלצות), קולקציית רהיטים ובהם פסלי פטריות ברונזה בגובה 8 מטרים, ספסל עץ באורך 9 מטרים והרבה יצורים מומצאים, האפריקס. כעת, ועד סוף אוגוסט, מוצגים הרהיטים האלה בטריאנלה לעיצוב של מוזיאון הקופר יואיט (Cooper Hewitt) בניו יורק.

ואכן, בין בובות החיות הקטנות שאותן מכינות נשות מנקיביז, כולן אמנות שזירת חרוזים, לבין רהיטי הפנטזיה שציירו האחים האס לא היה כל קשר. עם זאת, קרלייל מספרת שהנשים לא הרגישו לרגע כאילו הן רק יצרניות, "האחים עודדו אותנו לעשות את הספין שלנו על האובייקטים, להשתמש בצבעים שלנו, נתנו לאמניות יד חופשית, יכולנו לשנות אפילו את הצורה".

החופש לטעות

 

"עם הציורים הראשונים שהגיעו לקחנו חמש נשים שעבדו אך ורק בזה", היא ממשיכה, "ותוך חודש כבר היו לנו 16 נשים שעבדו במשרה מלאה רק בייצור רהיטים. החלק המעניין הוא מה שזה עשה לאמניות שלנו. היינו צריכים לעשות דברים שונים לחלוטין, להמציא טכניקות. אמרתי לבנות, קחו שבועיים־שלושה ותעשו רק דברים מוזרים. תטעו, תמציאו צורות, תעשו דברים נפלאים וטיפשיים ולא טובים. כך היה חופש של לא לדאוג מהאיכות אלא רק ללמוד".

מהטעויות האלה, כאמור, נולדו רהיטים שלא דומים לשום דבר שתמצאו אצל קסטיאל. רהיטים לתצוגה בלבד שנמצאים בתפר שבין אמנות לעיצוב ."הרי אין צ'אנס שמנקיביז היו נכנסים לקופר יואיט אם לא שיתוף הפעולה הזה", היא ממשיכה. "כשנפתחה התערוכה, והשם של כל אחת מ־16 הנשים הופיע במוזיאון והן קיבלו הכרה — זה היה פנומנלי".

האחים האס לא היו היחידים ששמו לב לאמנות החריזה של מאנקיביז. עם השנים חובבי אמנות מכל העולם גילו את קולקטיב הנשים. "כיום אנחנו כבר במצב שאנשים אוספים חיות של נשים מסוימות", אומרת קרלייל, ומספרת על שלושה כלבים שרק עכשיו הגיעו למחסן ונמכרו עוד לפני שהיה לה זמן לצלם אותם לאתר.

להצלחה הזו יש קודם כל משמעות כלכלית אדירה. פעמיים בחודש מגיעות כל האמניות לקייפטאון ומוסרות את הבובות. כל אמנית מקבלת בתמורה כסף וכך מפרנסת את כל משפחתה.

צבעוניות למימון לוויות

 

"דבר מאוד חשוב בתרבות האפריקאית הוא הלוויות", מתעקשת קרלייל להסביר, "כשמישהו מת מראים לו כבוד על ידי גודל ההלוויה. זה מאוד יקר ולכן אנחנו מממנות גם הלוויות".

מנקיביז בעצם החיה את מסורת הבידוורק, עבודת החרוזים, שכמעט הלכה לאיבוד בגלל המודרניזציה. "הטכניקות והשיטות שוב עוברות מהגדולות לצעירות", אומרת קרלייל, "לכך תוסיפו את את הבנות שייצרו את קולקציית הרהיטים החד־פעמית והעבירו את הידע שלהן לשאר, ועכשיו מייצרות בובות על פי הטכניקות שהן למדו מהקולקציה".

"זה סיפור על אנשים שחיים מתחת לקו הנורמה", היא מסכמת, "וכשאנשים חיים ככה אין להם אופק, אין להם דלתות שיכולות להיפתח, והם מאמינים שהחיים זה מה שיש להם והם צריכים לשרוד. בזכות מנקיביז הנשים אומרות, 'אלוהים, יש אופקים חדשים', וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, להעצים אנשים שלא היה להם קול".