חג שבע, שנה רעבה

ישראלים אוהבים לתת. זו כמובן לא אקסיומה וזו הכללה עצומה, אבל יש איזו תחושה מוצקה באשר לזה, שגם אם הרחוב הישראלי הוא לפעמים גס רוח או רועש, יהיה מי שייגש אליך אם תיפול. שהאשה שמאחוריך תשלים לך כמה אגורות לנסיעה באוטובוס. שיהיו מי שיפתחו את הלב והארנק אל מול מצוקה גלויה. החשדנות והניכור עדיין לא איכלו את תחושת הקהילתיות ואת הערבות ההדדית הישראלית. לא תמיד, כמובן, יש לסייג, אבל הסנטימנט העקרוני הוא נדיב ולבבי. מי שבילה זמן בארצות אחרות יכול להעריך זאת, והקלישאה על היזראלי פיפל שהם חמים ופתוחים מוכיחה עצמה בדרך כלל כנכונה ביסודה.

לצד זאת, על פי הנתונים הטריים והמדאיגים של מדד הילדים העניים, לפי דו"ח יוניצף האחרון, הפערים ברווחת הילדים בישראל הם מהגדולים ביותר במדינות המערב, מקום 37 מתוך 41 ארצות. מי שחיפש איך להפיס את חוסר הנחת מהכביסה המלוכלכת שיוניצף תלה לעיני כל, הזדרז לטעון שהאשם נעוץ בחרדים ובערבים, בשוליים השולִיים ביותר של החברה הישראלית ש"מקלקלים לכולנו". כמה מהר צריכים 800 אלף ילדים שחיים מתחת לקו העוני ללמוד שהם האחר שאפשר להתנער ממנו? נראה שכדאי שיזדרזו, כי לא דחוף לאף אחד לשנות את המצב.

 

תרומה נגד עין הרע

 

לקראת החגים ניתנת ההזדמנות לישראלים לתרום לזולתם. דרך קמפייני עמותת לתת שתיתקלו בהם עכשיו בכל מדיה, או אגודות כמו פתחון פה או חסדי נעמי שמפרסמות ביתר שאת לקראת פסח וראש השנה. האמתלה היא ארוחת החג, ולא בכדי — סביב החגים הומים רגשות קהילתיים, משפחתיים ולאומיים. אנשים פותחים את לבם וכיסם לקראת החגים, כי קל יותר לדעת שברגע מובהק שיש בו הדהוד לאומי, יש מי שעוד שבע. האוכל מחליק יותר בגרון. ונתינה היא הרי דבר יפה, אם רק תסלול שביל לאדם, הוא יוכל לצעוד בו — אז למה ההסתייגות?

זו לא הסתייגות כמו שזו כוכבית, הערה. קל למרק את המצפון פעם־פעמיים בשנה. הנה, גם ראשי משפחות פשע מניחים כיפה על ראשם ומגיעים לבית הכנסת ביום כיפור. האם יש בזה לבטל את החטאים? לא באמת. להעניק ארוחה לחג זה דבר יפה, באמת יפה, אבל זו מריחת איפור על פצע פתוח, כדי שלא יראו. זה הכל.

האידיאולוגיה מכוונת אותנו להכיר במי שהוא כמונו, או שאנחנו פוחדים להיות כמותו — הקשיש העני שחלילה נתבגר להיות או המשפחה שירדה מנכסיה. התרומה כאן היא תוצאה של מעשיית מוסר שהלקח שלה הופנם היטב. זו כמעט תרומה נגד עין הרע, תרומת טפו טפו שלא נדע. אבל בשביל זה צריך להיות חלק מאיתנו — יהודים. חוגגי חגים. משפחתיים או שואפים להיות. יהודו־נורמטיביים. החלק הפנימי, הקרוב יותר למרכז, של השוליים.

גזירת גורל

 

בשאר השנה אפשר לעסוק בענייננו, הרי יש לנו מספיק על הראש. החיים קשים, המסים כבדים, אולי תהיה מלחמה בקיץ. בשאר השנה האחר הוא אחר יותר, השולי נדחק. אין בכלל מה לדבר על ערבים או חרדים. שידאגו לעצמם, שייצאו לעבוד, שילכו לצבא, שיעשו תואר, למה מי מת שאני אממן אותם? אנחנו מממנים תספורות לטייקונים, מעלימים מסים בשביל החברות הגדולות, מתפיחים משכורות מנכ"לים, משלמים על גז כאילו לא היו מצבורי גז בישראל.

אבל כל אלו נתפסים כגזירת גורל, צו אלוהי שמי אנחנו שנצא נגדו. אמנם יש שקיפות גדולה יותר ביחס לתזרים הכספים הווסאלי באופיו אל העשירון העליון, אבל היא לא מחלחלת עד לתחושה הממשית של פתיחת הארנק האישי. אז ניחא. על זה נוסיף לנו את הילדים והערבים וכל שאר אלו שלא נופלים בקטגוריה המעומעמת של "עניי עירך"? לא תודה, וחג שמח.