דנקנר יפקיד בנאמנות 40 מיליון שקל כדי למנוע העדפת נושים

נוחי דנקנר הגיע להסכם זמני פרוצדורלי בתביעה נגזרת שהגישו עוה"ד אופיר נאור ורונן גרשט בשמם של בעלי המניות אהוד שיף ואוהד דיין להשבת דיבידנדים שנמשכו מאי.די.בי אחזקות (אז בשליטת דנקנר). על פי ההסכם, יפקיד דנקנר בשלבים סכום כולל של עד 40 מיליון שקל בנאמנות אצל עורכי הדין של שני הצדדים. זאת עד לסיום ההליך המשפטי.

טענת חלוקה אסורה

סכום זה ישמש לתשלום חלקו של דנקנר במידה שהתובעים יזכו בתביעתם בפסק הדין הסופי. קיימת אפשרות שלפחות חלק מהסכום יושב על ידי חברות הביטוח. הסכומים שיעביר דנקנר יהיו בנוסף לסכומים שיעביר לבנקים במסגרת הסדר החוב שערך עמם, ויועברו במקביל ויחסית לתשלומים לבנקים.

ללא הסכם זה היתה עשויה לקום לתובעים טענה של העדפת נושים, מה שהיה מקשה לאשר את הסדר החוב שעליו חתם דנקנר עם הבנקים. הסדר החוב בהיקף 508 מליון שקל כולל את מלוא חובותיו האישיים של דנקנר ומלוא ערבויותיו לחברת טומהוק שבבעלותו המלאה ולחברת גנדן שבבעלותו החלקית.

נוחי דנקנר | צילומים: אוראל כהן

התביעה הוגשה ב־2012, ובמסגרתה דורשים התובעים כי בעלי השליטה באי.די.בי אחזקות ישיבו יותר מ־600 מיליון שקל שאותם משכו כדיבידנדים בשנים 2008–2010 (חלקם היחסי מ־1.8 מיליארד שקל שחולק כדיבידנד לבעלי המניות).

לטענת התובעים, מדובר בחלוקה אסורה שנעשתה חרף אי־עמידת החברה במבחן יכולת הפירעון ועל יסוד רווחים חשבונאיים שנבעו משיערוכי נכסי החברה. מנגד טוענים הדירקטורים ובעלי השליטה כי בשנים אלו היתה החברה בשיא, לא היתה שום ציפייה להיחלשותה וכל חלוקות הדיבידנדים נעשו כדין וללא כל פגם.

בשנת 2013 חלה התפתחות משמעותית בתביעה, כשמשפחות לבנת ומנור, שהיו השותפות של גנדן ודנקנר בקבוצת אי.די.בי, ושחלקן בדיבידנדים עמד על מאות מיליוני שקלים, הגיעו להסכם פשרה עם נאור להשבת 40 מיליון שקל.

לפשרה זו לא היה תוקף משפטי מחייב לאחרים משום שהושגה רק מתוך רצונם של לבנת ומנור לסלק את התביעה כלפיהם ולמנוע חשיפה לסכומים גבוהים יותר. עוה"ד של מנור ולבנת אף טענו כי משפטית אין ממש בטענות התובעים וכל מטרת הסכם הפשרה היתה לשמור על פרופיל המשפחות במשק (שמחזיקות בנכסים כגון בנק אגוד למנור וחברת תעבורה ללבנת).

דנקנר דחה פשרה

החלוקה האחרונה של דיבידנדים באידיבי אחזקות היתה באוגוסט 2010, כאשר בשנתיים הבאות התרסק שווי החברות המוחזקות של הקונצרן ב־15 מיליארד שקל, זאת בעיקר לאור רפורמת הסלולר, צניחה בשווי כלל ביטוח וההשקעה במניות קרדיט סויס. דנקנר קיבל בזמנו אופציה מהתובעים להצטרף לפשרה אולם דחה אותה. נאור וגרשט יקבלו 10% מהסכומים שיושבו, כולל אלו מהסכם מנור ולבנת.