לצבוע את הכישלון

"קודם כל, צורנית הם נורא בולטים, הם קצת קפאו בזמן", מספרת האמנית אנה לוקשבסקי על דור המבוגרים יוצאי מדינות ברית המועצות בשכונה שלה, שכונת הדר בחיפה. “כמו שהם הגיעו בשנות התשעים, כך הם נשמרו. נורא מוזר, אבל כבר ברגע שהגעתי לעיר, חשבתי שזה נושא מצוין, לצייר את הסבתות, הדודות, הזקנות והזקנים שמתלבשים בצורה אקסצנטרית”, היא מספרת.

שלוש שנים חלפו, ורק לאחרונה יצרה את סדרת הציורים "חיפה הסובייטית" שהתבשלה לה בראש זמן רב ומוצגת כעת במוזיאון בת ים (עד 12 בנובמבר), ושבה דמויות שלטענתה ממשיכות לחיות את קריסת ברית המועצות גם בישראל. כל המצוירים לובשים בגדים "בצבעים נורא חזקים, בגדים אקסצנטריים שבכלל לא מתאימים לגיל. ההסבר שלי הוא פשוט שלא היו בגדים כאלה בברית המועצות. גם אני נתפסת עם בגדים זוהרים כאלה, בא לי לקנות אותם אף על פי שזה קיטשי כי היו חסרים לנו הצבעים האלה".

מתוך התערוכה "חיפה הסובייטית" | ציור: אנה לוקשבסקי

אבל זה לא רק הלבוש הבולט, גם המבט. "עשיתי פורטרט פסיכולוגי, שזה די נדיר", היא מסבירה. "ציור בדרך כלל מתעסק בצבעים וצורות. מעטים ידועים בציור הבעות הפנים, למשל גויה. לפי המסכה על הפנים אפשר לזהות בן אדם סובייטי אף על פי שהוא לא בברית המועצות כבר 30 שנה, מין מסכה טראגית שפשוט קפאה".

לוקשבסקי (41), שעלתה לארץ ב־1997, רואה את חיפה כ"עיר פרובינציאלית שלא קורה בה כלום אבל נורא נוח לחיות בה". החיים בעיר אטיים, היא מסבירה, ורבים מאותם מבוגרים לא עושים כלום. "יש כאלה שעובדים קשה, אבל יש גם אלה שפשוט מסתובבים, עושים מניקור ותספורת והולכים לסופר ולמחרת אותו הדבר".

לוקשבסקי וציורים מסדרת "חיפה הסובייטית": "הם לובשים בגדים אקסצנטריים וצבעוניים. אולי כי בברית המועצות הצבעים היו חסרים" | ציור: אנה לוקשבסקי

קבוצה מסוימת "פשוט באה לאותו פארק בכל יום. הם יושבים שם, מרכלים ומשחקים קלפים. הם אמרו לי, 'אנחנו פה, תבואי כל יום, אנחנו מחכים למוות'. אלה חיים די ריקניים. הם לא מדברים עברית אז הם גם תלושים מישראל, הם רואים טלוויזיה רוסית. הם תמיד לא מרוצים, הם ציניים מאוד וכל מה הדברים שמצאתי בחברה המערבית כטובים הם לא מקבלים".

"קורבנות של ניסוי"

לקח לה זמן לצייר אותם בעיקר כי זה "נושא רגיש, זה השבט שלי ושל ההורים שלי ואני נורא ביקורתית כלפיהם. אני גם מרחמת עליהם כי הם קורבנות של ניסוי מאוד מאוד אכזרי, הקומוניזם". הפורטרטים הם כולם שמן על קרטון כי “דלות החומר, עוני, רחוב, נשמע לי טבעי לעשות את זה על חומרים עניים".

מתוך "חיפה הסובייטית". "הם מרכלים, משחקים קלפים ורואים טלוויזיה ברוסית. הם אמרו לי, 'אנחנו פה, תבואי כל יום, אנחנו מחכים למוות'" | ציור: אנה לוקשבסקי

ילדות אפורה

היא סיימה לימודי עיצוב בבצלאל ב־2002 ולימודי אמנות במדרשה ב־2009. את התערוכה היא מציגה במסגרת הסבב השני של "הילדים רוצים קומוניזם", הנושא השנתי של מובי: מוזיאוני בת ים המציין 99 שנה למהפכה הבולשביקית. מדובר בתערוכות שונות של אמנים ישראלים ובינלאומיים המוצגים בחלל מובי ובמקביל בחללי אמנות ברחבי העולם לאורך כל 2016. בין המציגים גם נועה יפה, יונתן גולד ורענן חרל”פ.

אנה לוקשבסקי

זאת ועוד, התערוכה היא בעצם דו־שיח עם התערוכה הקבוצתית "Back In The USSR You Don’t Know How Lucky You Are", שהוצגה בסבב הראשון של הפרויקט הבת־ימי ובה הציגה קבוצת הברביזון החדש חמש אמניות יוצאות ברית המועצות החיות בארץ כבר שנים, הידועה שבהן היא האמנית זויה צ'רקסקי.

לוקשבסקי היא ממקימות הברביזון החדש. "באיזשהו שלב הרגשנו מבוי סתום עם אמנות קונספטואלית והחלטנו לחזור ולצייר את המציאות", היא מספרת על הקבוצה — אך היא סירבה להשתתף איתן בתערוכה ההיא, שהציגה ציורים עכשוויים המבוססים על זיכרונות מילדותן לצד ציורים מוקדמים שציירו כילדות. “סירבתי להשתתף כי יש בזה אידיאליזציה של ילדות סובייטית", היא מסבירה, "וזה קצת מסוכן, זו אשליה. כשאתה עובד מהזיכרון, זה תמיד הופך למשהו פסטורלי”. התערוכה הנוכחית היא תשובתה לתערוכה ההיא. הברביזון החדש, שקיימות כבר שש שנים, קיבלו יפה את הסירוב שלה, ובינואר הקרוב היא תציג איתן רטרוספקטיבה במוזיאון עין חרוד.

מה היא זוכרת מברית המועצות שעושה לה רע? "את התחושה של עולם אפור ובריוני. רצון לקנות בגד מחו"ל שהפך לרצון לדברים קדמוניים כמו סתם בגדים נורמליים או אוכל טעים, ולא היה כלום".