להציל את שולה

קמפיין רשת חדש, שכותרתו "רוצים את שולה חן על הבמה", קורא ללהק את השחקנית והזמרת עתירת הזכויות לפרויקט טלוויזיוני, קולנועי או אחר. חלף זמן מאז ראינו את שולה חן (69) על הבמה, ויש מי שהתגייס כדי למצוא לה עבודה.

הקמפיין נחתם במשפט "תנו עבודה לאמנים ותיקים". לא רק חן (שהבהירה שהיא לא עומדת מאחורי היוזמה, ואפילו נדמה שהיא נבוכה מעט מהסיטואציה החושפנית) נמצאת במצב הזה; מירי אלוני התראיינה פעמים רבות על ההחלטה שלה לנגן ולשיר ברחוב; לפני חודש עלה חשש שהזמר והשחקן שולי רנד נעדר מביתו בשל מצב כלכלי קשה; ואמנים ישראלים רבים מסיימים את חייהם בדלות.

זה כמובן מטריד ומעלה שאלות על התרבות הישראלית ונטייתה לרומם ולקבור אמנים באותה המהירות והאגביות, והתחושה המנקרת הכללית היא שאין כבוד לאמנות. אבל האמת היא שפשוט קל יותר להבחין בתופעה כשהיא מתווכת לנו על ידי מפורסמים. קל לנו לומר בפליאה "כמה הוא הזדקן" ולפספס את העובדה שגם הזמן שלנו חולף ממש באותה המידה. קל לנו להצביע ולומר "יש בזה משהו פתטי" — ושלא נצטרך חס ושלום להבחין בפתטיות שלנו עצמנו.

בסופו של דבר, היחס לאמנים ותיקים לא שונה מהיחס לכל אזרח ותיק. מנכ"לית בת 69 לא תמצא עבודה בשוק היום, אפילו לא מנכ"לית בת 59, וגם לבת 49 זו לא תהיה משימה פשוטה. התנועה העולמית וגם הישראלית היא לכיוון שוק עבודה צעיר, מעודכן וטכנולוגי ככל האפשר. אלה לא חדשות — זה פשוט מצליף בפנים ביתר נראות אחת לכמה זמן.

מה שמעניין בהקשר של שולה חן הוא דווקא תגובת הרשת לקמפיין החביב הזה. במקרה הזה, כמו גם בגיוסי הדסטארט ובהתייצבות לצד החייל אלאור אזריה, הרשת הישראלית מתפקדת כמעט כמו העיירה היהודית ההיסטורית. הקהילה המדומיינת שהיא ישראל, כפי שהיא מתבטאת ברשתות החברתיות, אוהבת להידרש למשימה ולהפגין מה שהיא רואה כחוסן מוסרי. תנו לנו משימה בסדר גודל לא מייאש, ואנחנו נשלוף את קופת הגמ"ח, נתלה פשקווילים בצורת פוסטים על קירות פייסבוק ונתגייס כולם בשביל אחד. ולא שאין קולות סותרים לכל התגייסות שכזו, אלא שהיא לא בהכרח פוגמת בתחושה שאנחנו אותה עיירה מלוכדת.

חן היא רק קולב לתלות עליו את התשוקה לקהילה. קל יותר לדבר על אחד מלעשות רפורמה בפנסיה, והסיפוק מיידי. אז לא נציל את כולם, אבל אם רק יהיו לנו אות ומופת לאחד או לאחת שהקהילה היהודית התגייסה בשבילם — אולי לא הכל יהיה אבוד עבורנו, כשיבוא תורנו.