החוק המוזר שמונע מאנשים עם מוגבלות לעבוד

תלויים ברצון הטוב של המעסיק האכיפה הנכה של המחויבות להעסקת אנשים עם מוגבלות למרות צו ההרחבה שמחייב חברות בישראל להעסיק לפחות 2% עובדים עם מוגבלות - הדבר תלוי ברצונו הטוב של המעסיק, עקב היעדר אכיפה משמעותית. לכן הפכה העסקת עובדים עם מוגבלות לאחד הפרמטרים שנבחנים במסגרת תחרות "המעסיק החברתי" גיל קליאן, 5 תגובותלכתבה המלאה

במדינת ישראל חיים 880 אלף אנשים עם מוגבלות בגילאי עבודה, ועוד 330 אלף ילדים עם צרכים מיוחדים. לפי מחקר שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפני חצי שנה, 14% מאזרחי ישראל בגילאי 20 ומעלה עם מוגבלות תפקודית חמורה. 60% מהם מובטלים. יש בישראל 130,000 ערבים עם מוגבלות. 70% מהם מובטלים. זה המון.

בתחילת ינואר הקרוב ייכנס לתוקפו החוק ההיסטורי שמחייב סיכוי שווה לשילוב של לפחות 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ממשלתי שיש בו יותר מ- 100 עובדים, ובהחלט מדובר על עשרות אלפי משרות שייפתחו (תוך 5 שנים) לאנשים עם מוגבלות.

זה מאוד הגיוני לפעול לשילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה: מבקר המדינה קבע שהמשק מפסיד, כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות, לא פחות מ-5 מיליארד שקל כל שנה.

בעל מוגבלות (אילוסטרציה) | צילום: shutterstock

אבל מה שמעיב על ההתרגשות הרבה הוא חוק בספר החוקים של ישראל, שנקרא "חוק לרון". החוק הזה קובע שאנשים עם מוגבלות שמתחילים לעבוד מפסידים כסף כשהם מתחילים לעבוד, בהתאם לאחוזי הנכות שלהם ולשכר שיקבלו. כשאנחנו מתחילים לעבוד, אנחנו שואלים את המעסיק: "כמה נרוויח?". אדם עם מוגבלות שואל: "כמה אפסיד כשאתחיל לעבוד?". אבסורד. חלם.

הבדיחה הגדולה היא, שהמדינה, באיזה סוג של סוג של אטימות, טוענת שהחוק "בא לשפר את התנאים של מקבלי קצבת נכות שיוצאים לעבוד. התיקון בחוק משפר את התנאים של מי שיוצא לעבוד, ואינו פוגע בזכויות של מי שלא עובד".

אז זהו – שלא. החוק הזה פוגע קשות במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד. משכר נמוך מאוד, של אלפים בודדים של שקלים, קיצבת הנכות של אנשים עם מוגבלות יורדת וככל שהשכר עולה – הקיצבה מופחתת עד שהיא נעלמת.

"חוק לרון" בוחן אנשים עם מוגבלות לפי יכולת ההשתכרות שלהם, במקום להתייחס לנכות שלהם. זו הבעיה של החוק, בתפיסה המעוותת שלו: הקיצבאות אמורות לכסות את ההוצאות הגדולות שיש לאנשים עם צרכים מיוחדים בגלל מצבם הבריאותי. עיוורון, חירשות, שיתוק מוחין, אפילפסיה או מוגבלות נפשית כרוכים בהוצאות רבות על טיפולים, מיכשור ותרופות, ולשם כך נדרשת קיצבת הנכות. כושר ההשתכרות של אנשים עם מוגבלות לא קשור לזה. הקיצבה מטפלת בצרכיהם המיוחדים.

החוק הזה מסליל אנשים עם מוגבלות לתפקידים שהשכר בהם נמוך מאוד (אלפי שקלים בודדים), בכדי שישמרו על הקיצבה שלהם. או לעבודה "בשחור", בלי תנאים סוציאליים ובלי זכויות. המנגנון הזה שולח אנשים עם מוגבלות לתפקידים זוטרים ולא ומשמעותיים. החוק מייצר "תקרת זכוכית" לאנשים עם מוגבלות והם לא מצליחים להפוך ל"סוכני שינוי" בתפקידים בכירים. למעשה, החוק "תוקע" אותם בתחתית סולם הדרגות של ארגונים.

חייבים לשנות מייד את החוק ולקבוע שקיזוז הקיצבאות (בשפה המקצועית ה- disregard) חייב להתחיל משכר של 15 אלף שקל ומעלה (שזה בערך פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק). ובמקביל - לעובדים עם מוגבלות שמשתכרים שכר נמוך - יש להשאיר את הקיצבאות בנוסף לשכר.

מאות אלפי אנשים עם מוגבלות שהם מוכשרים, עם יכולות, שלא מקבלים הזדמנות והעדפה מתקנת. החוק שעבר, שמחייב שילוב של 5% עובדים עם מוגבלות בגופי ממשלה הוא עבורם. את החוק הגישו וקידמו חברי הכנסת איציק שמולי, יואב קיש, נורית קורן, אלי אללוף, קארין אלהרר ועוד. יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, מילא גם הוא תפקיד חשוב.

אבל העבודה לא הושלמה, חייבים לתקן את חוק לרון.

במקביל, חייבים גם לדאוג לאנשים עם מוגבלות שלא יכולים לעבוד. הם צריכים לקבל קיצבאות נורמליות, שיאפשרו להם לחיות בכבוד ולא להיאלץ לבחור בין תרופות לבין מזון.

הכותב הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדאין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה