פחד במה

"אנשי התיאטרון מפחדים לקום ולומר שהמשטר הרסני, שהמדיניות שלו הרסנית", אומר המחזאי והתסריטאי מוטי לרנר. "אנחנו מובלים לכאוס פוליטי ויש פה עיוורון נוראי. תפקידו של התיאטרון הוא להצביע על העיוורון הזה והוא לא ממלא את תפקידו".

לרנר (67) הוא ממובילי התיאטרון הפוליטי בישראל. מחזותיו ותסריטיו עוררו לאורך השנים דיונים ציבוריים שחלקם אף הגיעו לדרגים מדיניים ולבתי המשפט. אף שהנושאים שהוא עוסק בהם מושכים הרבה אש — רבות מיצירותיו מצאו בעבר במה בלב המיינסטרים הישראלי, בהן הסדרות "משפט קסטנר" ו"קו 300" וההצגות "פולארד" בקאמרי ו"דוחקי הקץ" בתיאטרון החאן, שעסקה בטבח במערת המכפלה.

אך בשנים האחרונות ממעטים התיאטרונים הרפרטואריים להעלות את מחזותיו הפוליטיים — מה שעשוי להצביע על מגמה בעולם האמנות הישראלי. אחד המחזות שלו שמתגלגל כבר כמה שנים בין התיאטרונים הוא "ההודאה" שעוסק בכיבוש הכפר טנטורה ב־1948 על ידי חטיבת אלכסנדרוני והמחלוקת שהתגלעה במהלך השנים בין היסטוריונים על רגעי הסיום של הקרב ומספר ההרוגים האמיתי בו. המחזה הוזמן במקור על ידי תיאטרון חיפה, משם התגלגל להבימה ולקאמרי ובכל פעם הפקתו הופסקה. בסופו של דבר הוא יעלה בראשון הבא, 18 בספטמבר, בתיאטרון יפו.

"אני מוטרד מאוד מהקולגות שלי, מהמחזאים שהפסיקו לכתוב תיאטרון פוליטי ומהשחקנים והבמאים שפניתי אליהם ואמרו שהם לא רוצים להיות מזוהים עם תיאטרון שמאלני", הוא מספר. "פעם זה לא היה קורה כי האמינו שהיצירה האמנותית היא שחשובה. מחזה הוא לא אמצעי תעמולה. יצירה דרמטית עמוקה לא יכולה להיות תעמולה כי היא מציגה את הסבל האנושי באופן מורכב ומאוזן, זה חשוב ואני מאמין שההצגה הזו עושה את זה. היא לא חד־צדדית".

 

המחזה מתרחש בשנת 1988 ומספר על מרצה צעיר באוניברסיטת חיפה, פצוע ממלחמת לבנון הראשונה, שאביו היה המג"ד שכבש את הכפר. כשמגיעות אליו שמועות מטלטלות על מה שהתרחש שם, הוא דורש מאביו לפרסם את גרסתו, וככל שהאב מתבצר בעמדתו, הבן אוסף ראיות וסימנים, מה שמוביל לקרע שהולך ומעמיק ביניהם.

 

"המחזה נדחה בכל הפעמים שעמד לעלות כיוון שהוא מעלה לדיון נושא שהחברה הישראלית חוששת לעסוק בו, כמו רוב המחזות שלי", מצר לרנר. "ב־2007 הקאמרי עמד להעלות אותו, ולפני תחילת החזרות החליט השחקן עודד תאומי, שאביו נהרג על ידי ערבי ב־1947, שהמחזה אנטי־ציוני ושהוא לא יכול להשתתף בו. הוא עבר להבימה שלא העלה אותו והגיע להרצליה כשעל סף תחילת החזרות נסגר התיאטרון".

סטיבן סונדהיים מפרגן

בסופו של דבר עלה המחזה בוושינגטון, וגם שם לווה במסע איומים מצד ארגונים שטענו שהוא תעמולה המוסווית באמנות, אולם לרנר זכה לתמיכה במכתב שעליו היו חתומים בין השאר יוצר מחזות הזמר סטיבן סונדהיים והמחזאי אדוארד אלבי. "אחרי שהמחזה עלה בוושינגטון, הקאמרי החליט בכל זאת להעלות אותו ואז הגיעו הבחירות ושינו הכל. הצנזורה בארץ היא בסופו של דבר צנזורה עצמית, לא היה מצב שהממסד התערב באופן ישיר ואמר את המחזה הזה אני לא מעלה, תמיד זה בעקיפין כי התיאטרון מפחד", הוא טוען. "התפקיד שלי כמחזאי הוא להציע אלטרנטיבה לקונצנזוס, והתפקיד של הממסד הוא כנראה לשמור על הקונצנזוס ולכן יש התנגשויות".

מירי רגב מוזמנת

בתיאטרון יפו יעלה המחזה בבימויו של סיני פתר ובהשתתפות עודד קוטלר, רובא בלאל, חווה אורטמן, ג'ורג' אסקנדר, דניאל ברטוב, חנא עידי וניצן לברטובסקי. "אני מאוד רוצה שמירי רגב תבוא להצגה ותיכנס לדיאלוג על מהותה של ההצגה", אומר לרנר. "התיאטרון שאני מציע אותו הוא תיאטרון קונסטרוקטיבי שנועד לעורר שיח על בעיות הכי קשות שאנחנו מתמודדים איתן.

"אני מרגיש שהחברה הישראלית היא זו שאפשרה לי להיות מחזאי ואני חייב להציע לה תיקון, זו התמורה לזכות שקיבלתי. זה שיש דיון סביב היצירות שלי אומר שהן הגשימו את ייעודן".

אתה מרוצה מזה שבסוף המחזה עולה בפרינג'?

"אני חושב שיש משהו נכון בזה שזה יהיה בפרינג', כדי להוות מראה לתיאטרונים הממוסדים. אם היו מעלים את זה בקאמרי, כמובן שהיה לזה יתרון של שיווק וחשיפה לקהל רחב יותר, אבל ההפקה הזו היא הוכחה לאנשי תיאטרון ישראלים שמצנזרים את עצמם.

אנחנו מעלים אותה בתנאים טובים, בתקציב ראוי ועם קאסט ששום תיאטרון ממוסד לא היה מתבייש בו".

כדי להגיע לרמת הפקה מספקת פנו בתיאטרון לתורמים מגופים פרטיים וציבוריים ולגיוס מימון המונים בהדסטרט ובסופו של דבר נאסף הסכום הרצוי להעלאת המחזה. אולם לרנר מוטרד מתקציב ההרצה: "מדובר באולם של 100 מקומות, כך שבכל ערב ההצגה תפסיד כסף גם כשהאולם מלא. אבל הבעיה העיקרית היא שאנחנו רוצים להציג אותה במגזר הערבי, שם כל הצגה יוצרת גירעון של 11 אלף שקל. אנחנו רואים בזה שליחות חשובה, וזה הכרחי ליצור דיאלוג. בחברה הערבית אין מסורת של צפייה בתיאטרון, ולכן קשה מאוד לשווק אותה. כרגע אין לנו עדיין תקציב אפילו לתרגום ולכתוביות אבל אני מאמין שנשיג".

מה מניע אותך לכתוב בעיקר על אירועים שקרו?

"בכתיבה של מחזה על פי פרשה היסטורית יש שני אתגרים, ראשית, יש לספר לצופה את הסיפור בדרך שלא סיפרו אותו אף פעם. יש לזה חשיבות אדירה וערך גדול

בחברה שמבוססת על נרטיבים.

"שנית, מאחר שכל הפרשות שעסקתי בהן היו גורליות ובעלות משמעות בחברה הישראלית, אני חושב שהעיסוק בהן יוצר זהות חדשה אצל הצופה הישראלי באמצעות תפיסה אחרת של הנרטיב ודמויות עומק שמתמודדות עם דילמות".

קמפ דיוויד: המחזה

לרנר גם מוטרד מכך שאף אחד מהתיאטרונים הגדולים לא מרים את הכפפה לקראת חגיגות היובל לכיבוש. "אף אחד מהתיאטרונים שפניתי אליהם בשאלה איך הם מתכוונים להתמודד עם האירוע הזה אפילו לא ענה לי. מה קרה לנו ב־50 השנים האלה? איזו מדינה נעשינו? אני לא מצליח להבין את הפחדנות והרפיסות הזאת וזה נורא מטריד אותי כי הם בעלי הברית העיקריים שלי. התשובה שאני כל הזמן מקבל היא: 'נראה מה אתה היית עושה במקומנו'. אני משוכנע שהקהל הישראלי יבוא לראות מחזה טוב על נושא פוליטי.

אתה כותב מחזות שאתה יודע שיש סיכוי גבוה שלא יעלו?

"לפני כמה שנים קיבלתי את פרס לנדאו של מפעל הפיס ושאלו אותי מה אני אעשה עם זה, אז אמרתי שאכתוב את המחזה שאני יודע שאף אחד לא יעלה והתחלתי לכתוב מחזה על קמפ דיוויד 2000, שהיה אירוע קריטי בגורלה של מדינת ישראל, כי היתה שם הזדמנות אמיתית שהוחמצה להגיע להסכם. קשה לי להאמין שתיאטרון יעלה את המחזה הזה אבל אני לא יכול לראות את עצמי כמחזאי מבלי לכתוב אותו, אני מרגיש שזו אולי חובתי הראשונה ואני אתעקש עליו. אף אחד מהתיאטרונים הגדולים לא יעז לעסוק בשאלת הסכסוך הישראלי־פלסטיני ברמה רדיקלית כזו אבל אני אחזור לכתוב אותו מיד אחרי שיעלה מחדש המחזה 'קסטנר' שיביים אילן רונן בקאמרי השנה, שאגב כתבתי אותו לגמרי מחדש".