בין האישי לפוליטי: אלישיה קיז מוציאה את האלבום הטוב ביותר שלה

אלישיה קיז חוזרת עם אלבום שישי. אלבום מחאתי, עמוס מסרים גדולים, שיצא בתיאום מושלם עם הבחירות הכי משוגעות בהיסטוריה של ארה"ב.

קשה לדבר על גזענות, קפיטליזם, הומופוביה, מיזוגיניה ואקולוגיה מבלי ליפול לקלישאות, אבל לקיז יש קסם ויכולות משלה. זה עובד לה, למשל, בשיר "The Gospel", קטע היפ־הופ ג’אזי מבוסס פסנתר על קשיי החיים בגטו או קטע הבלוז "Illusion of Bliss", המספר על סבלה של נרקומנית צעירה שבו קולה של קיז נשבר שוב ושוב.

"She Don’t Really Care_1 Luv" הוא הקטע המרכזי באלבום, יצירה פתלתלה ומעושנת שאורכת יותר משש דקות הכוללת סמפול של קטע הניינטיז "One Love" של הראפר הניו־יורקי נאס. החלק הראשון מוקדש לנשים השחורות של ניו יורק, ואחרי מעבר ויברפון (מעין קסילופון) ג’אזי מסומפל הופך לשיר אחר לגמרי. זאת רק דוגמה אחת לרוח הניסיונית של האלבום, שעליו עבדה קיז עם בעלה, סוויז ביטס, ועם מפיקים אחרים, בניסיון למצוא סאונדים חדשים ומפתיעים. לא בהכרח כאלה שבונים מהם להיטי רדיו גדולים, אלא כאלה שמוסיפים שכבות לאלבום שאמור לעבוד כיצירה אחת ארוכה ומורכבת.

קיז. "מה אם נמאס לה להתאפר?", היא שרה | צילום: paola kudacki

את האמירות הסוציו־פוליטיות הגדולות ששולטות ב־"Here" (אן.אם.סי יונייטד) קיז מאזנת בכמה שירים אישיים יותר. דווקא הסינגל "Blended Family (What You Do for Love)" המיינסטרימי, עם הסמפול הממכר של הריף מ־"What I Am" של אדי בריקל, הוא אחד השירים היפים באלבום. מרגש לשמוע את קיז שרה שיר אהבה לילדיו של בעלה מנשותיו הקודמות.

גם הפעם קיז לא זנחה את הפסנתר שמאפיין אותה, אבל הרבה שירים באלבום מבוססים דווקא על גיטרה אקוסטית. אחד מהם הוא "Girl Can’t Be Herself", הכולל גם קטע רגאיי ונושא מסר פמיניסטי וגאווה שחורה כאחד. קיז שואלת פה: מה אם נמאס לה להתאפר? מה אם נמאס לה ליישר את השיער? השיר מתחבר למיני־שערורייה שקיז עוררה לפני כמה חודשים כשהופיעה בציבור נטולת איפור וניסתה להתחיל מהפכה, אלא שלצד תגובות נלהבות הגיעו גם תגובות זועמות הטוענות שרק מישהי שנראית כמו אלישיה קיז יכולה להרשות לעצמה לא להתאפר.

עטיפת האלבום. סאונד חדש ומפתיע | צילום: מאן.אם.סי יונייטד

על עטיפת האלבום החדש מצולמת קיז כפנתרה שחורה עכשווית. בשחור־לבן, בלי איפור ועם אפרו גדול, פרוע וגאה, עם פה קצת פתוח. היא מזכירה את האקטיביסטית השחורה איליין בראון כשהיתה צעירה. בראון עצמה, מי שהיתה יו”ר הפנתרים השחורים באמצע שנות השבעים וגם זמרת, מככבת באחד מקטעי הקישור הרבים שעוזרים לצלוח את האלבום הזה — שהוא אמנם ארוך ותובעני, אבל גם האלבום המעניין ביותר שקיז הוציאה עד כה.