הבנקים האיטלקיים צריכים לשלם על חוסר האחריות שלהם

לקראת משאל העם שהתקיים שלשום באיטליה, הבנקאים שעבדו על תוכניות לגיוס 5 מיליארד יורו לבנק מונטה פסקי די סיינה, הבנק השלישי בגודלו במדינה, נערכו לשלושה תרחישים אפשריים: הראשון, הצבעה בעד הרפורמות החוקתיות שהציע ראש הממשלה מתאו רנצי, מה שהיה מאפשר להערכתם להתקדם לשלב הבא בתוכנית הצלת הבנק. התרחיש השני היה הפסד בהפרש קטן במשאל העם, שהיה מאפשר לרנצי לשמור על השלטון. מצב כזה היה מעניק למשקיעים המוסדיים את הביטחון הנחוץ כדי להשקיע בבנק העתיק באיטליה.

סכנת התפשטות לגרמניה

אולם, כפי שניתן היה לצפות מגל ההצבעות האנטי־ממסדיות שפשט השנה בעולם, התרחיש השלישי — דחייה בהפרש ניכר של הרפורמות שהוצעו במשאל העם — הוא זה שהתממש בסופו של דבר.

בעקבות התבוסה עמד רנצי במילתו והתפטר מראשות הממשלה, ובכך נגוז כל סיכוי שהבנק יוכל להשלים את סבב גיוסי ההון בשוק.

לבנקאים יש נטייה להסתכל על העולם מבעד לעדשה פיננסית בלבד, גם כשמדובר בנושאים הנחשבים שוליים יחסית. אך מצוקת הבנקים האיטלקיים, שהחובות הבעייתיים שלהם עומדים על כ־360 מיליארד יורו ורמות ההון שלהם הן מהנמוכות במערכת הפיננסית העולמית, צריכה להטריד את כל הסובבים. בהיעדר בסיס פוליטי יציב באיטליה, המשקיעים ייאבדו אמון במניות ובאג"ח של הבנקים האיטלקיים, ובכך יגרמו לטלטלה לא רק בכלכלה המקומית אלא גם בגוש היורו ואולי בעולם כולו.

גורמים המקורבים למתרחש במונטה פסקי די סיינה הודו לפני משאל העם שגיוס ההון המתוכנן בהיקף 5 מיליארד יורו באמצעות רצף מורכב של המרת אג"ח במניות, גיוס משקיע עוגן חדש והנפקת מניות מואצת, היה מראש בעלת סיכויי הצלחה של 50% בלבד, ללא קשר לתוצאות משאל העם. אך בעקבות הדחייה הנחרצת ועזיבתו כתוצאה מכך של רנצי הרפורמיסט — קטאר, וכל משקיעה פוטנציאלית אחרת, קרוב לוודאי שאינן מעוניינות יותר לשמש כמשקיעי העוגן החדשים של הבנק.

כעת נראה שמחיר המניה יוסיף להידרדר ועלול לגרור איתו גם בנקים נוספים כמו יוניקרדיט. אלו הן חדשות רעות עבור הבנק הגדול באיטליה, שצפוי להכריז בשבוע הבא על סבב גיוס הון משמעותי משל עצמו. חששות המשקיעים עלולים גם להתפשט למדינות כמו גרמניה, שהבנק הגדול ביותר בה, דויטשה בנק, הוא פגיע ובעל חשיבות מערכתית לעולם כולו.

בריטניה כמקור השראה

עם זאת, יש עדיין שתי סיבות לשמור על תקווה בכל הקשור לבנקים האיטלקיים.

ראשית, איטליה היא מדינה שאוהבת אופרות. במילים אחרות, הטוויסט הדרמטי הזה בעלילה הוא במידה מסוימת הנורמה באיטליה, זאת בניגוד להפתעה המוחלטת שבה התקבלו ההצבעה הבריטית בעד עזיבת האיחוד האירופי ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. מאז מלחמת העולם השנייה, משך הכהונה הממוצע של ממשלה איטלקית עומד על כשנה.

סניף בנק מונטה פסקי ברומא | צילום: בלומברג

שנית, חוסר היציבות שנגרם בעקבות תוצאת משאל העם והתפטרותו של רנצי עשויים דווקא להתגלות כטיפול בהלם הנחוץ להשגת פיתרון ממשי לבעיית הלימות ההון של מונטה פסקי די סיינה ושאר הבנקים האיטלקיים. בנסיבות מסוימות, הדבר יבוא לידי ביטוי במחיקת החובות לבעלי אג"ח ובהשלמת החסר באמצעות קרנות ממשלתיות, תרחיש שאיטליה והאיחוד האירופי משתוקקים להימנע ממנו.

ההתרחשויות מחייבות את הרשויות להפסיק לגרור רגליים, שאם לא כן הן מסתכנות בפגיעה לא רק במערכת הבנקאות האיטלקית, אלא גם מסכנות את ההון הפיננסי של האיחוד האירופי עצמו.

להצהרה הזו יש להוסיף כוכבית: אל להן לרשויות להיות מוסחות על ידי העובדה כי רבים מבעלי האג"ח הם לקוחות פרטיים של בנקים שתומרנו לרכוש את אותן אג"ח. רנצי תכנן להציע פיצוי ממשלתי בשווי של עד 100 אלף יורו עבור המשקיעים הללו.

המנהיגות החדשה של איטליה, המודאגת מסימנים למרי אזרחי שעלו ממשאל העם, עלולה להתפתות לנטוש את תוכניות חילוץ הבנק על ידי כפיית תספורות על הנושים והפלת העלויות על לקוחות הבנקים.

אולם, עליהם לבחור דווקא בדרך ההפוכה. היו אלה הבנקים, לא המדינה, שמכרו באופן לא הולם את האג"ח הללו, ולכן הם אלה שצריכים לכסות את עלות הפיצויים. בריטניה יכול לשמש כדוגמה טובה לכך. בלי החילוץ הממשלתי בגובה 20 מיליארד ליש"ט, בנק לוידס לא היה שורד את המשבר הפיננסי הגלובלי. עד כה הוא נדרש לשלם פיצויים בגובה 17 מיליארד ליש"ט.

פיצויים במימון הבנקים באיטליה יגדילו משמעותית את חסכי ההון של המגזר ואת היקף החילוץ הממשלתי הנדרש. בעיה שלהם. חילוץ שבמסגרתו הנושים ובעלי הפיקדונות מכסים את העלות הוא מטרה מוצדקת של הרגולטורים העולמיים במשימתם להגן על משלמי המסים, אך הוא יכול להצליח רק כאשר בסיס האג"ח של הבנק גדול דיו ונמצא בבעלות משקיעים מעורים ולא קורבנות תמימים. בינתיים, החשיבות של שמירה על יציבות פיננסית מחייבת את המדינה לשמש כמחסום אחרון.