תרבות השוק של הסיכומים בין האוצר ו"הצד השני": הקשר בין מס למסחרה

לסיכומים בין רשות המסים ומשרד האוצר לבין "הצד השני" — בין אם אלה הן הלשכות המקצועיות או תנועות הקיבוצים — יש מכנה משותף בולט, שמאפיין כמעט את כל החקיקה בחוק ההסדרים: מה שהוגש תחילה כהצעת חוק שאף עברה בקריאה ראשונה ומה שיובא בסופו של דבר לאישור הכנסת — שונים לחלוטין.

מנהל רשות המסים משה אשר | צילום: עומר מסינגר

בהצעות המקוריות ביקשה לעצמה רשות המסים סמכויות נרחבות להכריע בעניין הכנסות של חברות פרטיות, ולבטל כליל את המבנה השיתופי של הקיבוצים, לפחות מבחינה מיסויית. הדרישות האלה לא מומשו, ובכל זאת הצעות החוק מצטיירות בעיני האוצר ורשות המסים כהצלחה. צריך ללמוד מזה כמה דברים.

העזים הסמויות מהעין

פקידי האוצר נעלבים כאשר מתייחסים לחוק ההסדרים כחוק עמוס עזים, הצעות חוק שמוכנסות לחוברת העמוסה רק לצורכי מיקוח. אולם בכל פעם מחדש העזים מתגלות באותיות הקטנות.

למעשה, אם מדברים על עזים בתקציב אין מדובר רק בהצעות חוק שלמות שיוצאות החוצה, אלא בנוסח הדרקוני של הסעיפים שבסוף כן עוברים. קשה להאמין שפקידי האוצר ורשות המסים עומדים מאחורי הסעיפים שהם מנסחים בטיוטה, לפחות במדינה דמוקרטית שבה כוחו של השלטון מוגבל. אבל הם באים מראש בידיעה שפניהם למסחרה מזרח תיכונית בין האוצר והכנסת, במטרה להשיג אולי חצי מדרישותיהם.

ועדת הכספים, מלחמה

מטרידה לא פחות השאלה מה קורה כשאין מסחרה. מה קורה כשעוצמת ההתנגדות להצעה של האוצר נמוכה מכפי שציפו שם תחילה, והסעיפים הדרקוניים בטיוטה אכן עוברים. איפה בסיפור הזה עומד הציבור, שהאינטרסים שלו הם אלו שאמורים לעמוד בראש סדר העדיפויות של האוצר וחברי הכנסת. בשוק התקציב, ייתכן ששוכחים אותו.

לקח אחר הוא שהאוצר לא נותן אמון בנבחרי הציבור. מהלכים כמו סגירת הפרצה של חברות הארנק או מיסוי חברי הקיבוצים באים לשפר את המצב הנוכחי ולעשות צדק. אולם נוסח הטיוטות מלמד שהפקידות הבכירה נמצאת בתחושה שהיא באה למלחמה מול נבחרי הציבור. כפי שאנו שואלים האם ההצעות של משרד האוצר דואגות לציבור או לאינטרסים הפוליטיים של מי שעומד בראשו, כדאי לתהות את מי מייצגים חברי הכנסת, שחקיקה עבור הציבור נתפסת כמלחמה נגדם.