בין אי-שוויון לגלובליזציה: על מילים אסורות ומפלצות דמיוניות

שנת 2017 מתחילה כשגלובליזציה היא מילה מגונה. רבים רואים בה קנוניה של האליטות להעשיר את עצמן על חשבון כל מי שלא נמנה על שורותיהן. מבקריה טוענים שהיא מביאה לאי־שוויון בלתי נמנע בהכנסות ובעושר: מי שכבר עשיר מתעשר עוד יותר וכל השאר נותרים מאחור, בלי כלום. מפלצת אחת שמולידה אחרת.

אף שיש שמץ של אמת בהשקפה הזו, היא הרבה יותר שגויה מאשר נכונה. ויש לכך השלכות: במקרה הטוב היא הופכת את הגלובליזציה לשעיר לעזאזל, במקרה הרע היא מובילה למדיניות שמחמירה את הבעיות הקיימות, החמורות בין כה וכה.

איום הרובוטים

הדבר הראשון שאותו צריך להבין כשמדברים על גלובליזציה הוא שהיא הועילה לאינספור אנשים שהם לא חלק מהאליטות הגלובליות. אף שאוכלוסיית העולם המשיכה לצמוח, מספר העניים המרודים בעולם ירד ביותר ממיליארד ב־30 השנים האחרונות. המרוויחים העיקריים מתגוררים במדינות כמו הודו, סין, וייטנאם, תאילנד, מלזיה, דרום קוריאה ומקסיקו. בעולם העשיר כל קבוצות ההכנסה נמנות עם המרוויחים מכיוון שמוצרי הצריכה — מסמארטפונים ועד לביגוד וצעצועים — הפכו לזולים יותר. המדיניות שנועדה להחזיר את תהליך הגלובליזציה לאחור תוביל אך ורק לצמצום ההכנסה הריאלית בגלל ייקור המוצרים. 

הקריאה למלחמה בגלובליזציה טומנת בחובה אמונה כי היא הביאה להכחדת משרות במערב ושליחתן למזרח ולדרום. אבל האיום הגדול ביותר לעבודות שאנחנו מכירים הוא לא סיני או מקסיקני אלא רובוט. זו הסיבה שהתוצרת התעשייתית בארה"ב גדלה גם כאשר מספר משרות הייצור קטן.

לכן, עלינו להתמקד בניהול השינוי הטכנולוגי המהיר כדי שהוא יועיל לכל אחד. זו לא משימה קלה אבל היא בהחלט אפשרית. מכסים ומלחמות סחר לא יועילו לכלום.

נכון שהגלובליזציה תדלקה העמקה באי־השוויון. אבל, חלק גדול ממנה עלינו לקבל בברכה. אין דבר רע באופן מובנה באי־שוויון. זה תלוי באופן שבו הוא בא לידי ביטוי בשטח ובהשלכות שלו.

בהודו ובסין הגלובליזציה אכן העמיקה את אי־השוויון, אבל היא סיפקה הזדמנויות חדשות — במשרות ייצור, תמיכה טכנית ופיתוח תוכנה — למיליוני אנשים. אבל לא לכולם. כך פועלת הקדמה: אף שאנו מקווים שכולם יפיקו ממנה תועלת בו־זמנית, זה כמעט לא קורה. גינוי אי־השוויון בצורתו זו הוא גינוי הקדמה עצמה.

בזכות המעבר משווקים לאומיים לשוק גלובלי, היבטים מסוימים בהעמקת אי־השוויון מולידים הזדמנויות חדשות וטובות יותר גם במדינות עשירות. לאנשים המוכשרים והיצירתיים ביותר יש כיום את כל העולם כמקפצה לעושר. להתעשר משיתוף כישרון עם אנשים אחרים או מיצירת דברים חדשים שיועילו לכולם זה לא פשע.

כמובן שיש גם צד אפל לאי־השוויון. העשירים השיגו השפעה פוליטית מוגזמת, ולעתים קרובות הם מנצלים זאת כדי לשכתב את החוקים לתועלתם, לתועלת החברות שלהם ולתועלת מקורביהם. בארה"ב זו לא בעיה גדולה בבחירות לנשיאות, שנותרו פתוחות, אבל זו בעיה עצומה בבחירות לקונגרס, שבו הסיכוי של מועמד להיבחר תלוי במידה לא מבוטלת בתמיכה שהוא מקבל מתורמים עשירים. אני לא טוען שהמחוקקים בארה"ב הם מושחתים, אלא — כפי שהסביר לורנס לסיג מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד — הממסד הוא שמושחת ומונע ייצוג מאנשים שהפרוטה לא מצויה בכיסם. הפתרון הטוב ביותר לכך הוא לא הפחתת אי־השוויון אלא שינוי הדרך שבה הפוליטיקה ממומנת. אין בעיה שאנשים עשירים ישתמשו בכסף שלהם כדי לקנות יאכטות או להקים קרנות צדקה, אבל לא כדי לקנות ממשלות. אסור שהן יעמדו למכירה.

הבנקים הידועים לשמצה

במבט רחב יותר, אי־שוויון שנובע מניצול הזולת בלי לתת לכלכלה דבר בחזרה הוא המפלצת האמיתית. דוגמה קלאסית לכך היא הבנקאים, שלחצו על הממשלות להפחית את רמת הרגולציה, ואז, כאשר הבנקים עמדו לקרוס, גלגלו את עלויות הצלתם על משלם המסים. חבילות החילוץ שחילקו הממשלות לבנקים הזרימו סכומים אדירים של כסף ציבורי אל אנשים שהיו עשירים גם כך.

כך, למשל, סוכנויות המשכנתאות האמריקאיות פאני מיי ופרדי מק, שבשליטת הממשלה, השתמשו בהשפעה הפוליטית האדירה שלהן כדי למנוע מהקונגרס לפקח עליהן בזמן שהן העשירו את מחזיקי המניות הפרטיים שלהן וליבו את משבר הדיור. גם לובי החקלאים החזק מקבל מיליארדי דולרים מדי שנה בצורת סובסידיות, חברות התרופות לוחצות על הממשלה כדי להשיג מחירים גבוהים לתרופות או להאריך את תוקפם של פטנטים. אילי נדל"ן הצליחו לגרום לשינוי מערכת המס לטובתם.

התופעות האלה מסבות נזק. הן מאטות את הצמיחה הכלכלית: כשהדרך הקלה ביותר להתעשר היא להפוך את הגניבה לחוקית, חדשנות ויצירתיות הופכות למטופשות.

הסוציולוגית ארלי ראסל הוכשילד מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה כתבה על אנשים שזועמים על כך שאחרים "עוקפים אותם בתור". הזעם הזה אינו מוצדק אם, לדוגמה, הוא התגובה מצד אמריקאים לבנים שרגילים לפריבילגיות להפיכת העולם לשוויוני יותר. הזעם הזה מוצדק אם הוא מופנה כלפי הממשלה שמעשירה קבוצות אינטרס על חשבון שאר הציבור. בכלכלה כפי שהיא היום, שבה הצמיחה היא במקרה הטוב אטית, שבה כל מה שאפשר להשיג מגיע על חשבון מישהו אחר, אי אפשר להשלים עם גניבה בחסות החוק.

הצמיחה תלויה בגלובליזציה ובאי־שוויון בצורתו הלגיטימית. אנחנו לא יכולים להתעלם מכאבם של אנשים, אבל אנחנו צריכים לוודא שהטיפול שאנחנו מציעים לא מחמיר את הבעיה. המפלצת האמיתית הם אוכלי החינם שהשתלטו על חלקים גדולים מהממשלה. אי־השוויון שהם יצרו הוא אי־השוויון שאותו חייבים למחוק.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2015 ופרופסור לכלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון, ארה"ב. פרוג'קט סינדיקט 2017 מיוחד לכלכליסט