חושבים שבישראל משלמים הרבה מסים לשירותי דת? תלמדו מהאוסטרים

לאחרונה התפרסמה הצעת חוק פרטית לפיה המדינה תשלם למי שנוסע להתחתן בקפריסין. הצעה זו באה בין השאר לאזן את המימון הנדיב שנותנת המדינה למוסדות הדת. אם אתם בעד ההצעה או חושבים שמימון מדינתי למוסדות דתיים אינו מתאים למדינה מודרנית, ניתן ללמוד לקח מהניסיון האוסטרי.

באוסטריה גובות הכנסיות השונות (קתוליות, פרוטסטנטיות ואחרות) מס משלהן המבוסס על רמת הכנסה, בדומה למס הכנסה. זהו מס הקבוע בחוק והמנגנון של הכנסייה אחראי על גבייתו. המס נקבע על פי הערכה שמבצעת הכנסייה ועומד על כ-250 יורו בחודש לבעלי משכורת ממוצעת. ניתן להימנע מהמס על ידי מהלך פורמלי שבו ה"נישום" עוזב את הכנסייה. עליו לגשת למשרד ממשלתי מיוחד ולחתום באופן אישי על הצהרת עזיבה.

בדרך זו החוק קובע למעשה "ברירת מחדל" של תשלום מס הכנסייה, הניתנת לשינוי. רבים משלמים את המס רק משום שמדובר בברירת המחדל. לו המצב היה הפוך, וצריך היה לבחור באופן אקטיבי לשלם לכנסייה, ככל הנראה היתה הכנסייה נהנית מהכנסה פחותה בהרבה. הדבר קשור לנטייה הלא רציונלית של בני האדם להעדיף את המצב הקיים (הסטאטוס קוו) על פני שינוי שלו. נטייה זו גרמה למשל גם לעלייה דרמטית בתרומת איברים, במדינות שבהן שינו את ברירת המחדל בדרך שכל נפטר שלא הודיע על סירוב לתרומה ייכלל במאגר התורמים. אולם, הכנסיות באוסטריה זכו בשיטה מוצלחת במיוחד, לא רק שמדובר בברירת מחדל שהכתיבה המדינה, אלא שהסנקציה למי שמבקש לסטות ממנה ולא לשלם את המס עלולה להיות גבוהה מדי. אדם שירצה לסטות מברירת המחדל ייאלץ להצהיר על עזיבתו את הכנסייה כליל, בניגוד למצפונו (בהנחה שלא זנח את הדת לגמרי). זוהי אם כן ברירת מחדל מסוג "דביק", שקשה במיוחד לשנותה.

כנסייה בווינה, אוסטריה בחג המולד | צילום: בלומברג

במקור נועד המס להוות מעין דרך נוחה לגבייה של "מעשר" (tithe), רעיון המקובל גם בדתות אחרות, כאשר הכספים מיועדים לשמש בעיקר למטרות צדקה. רבים יסכימו שיש לתמוך בכנסייה בהתאם ליכולת, אולם העובדה שהדבר נעשה באוסטריה תוך גיבוי ואכיפה מצד המדינה הינה מפתיעה. מדוע המס הגיוני? הכנסייה היא מוצר ציבורי. היא מעניקה ערך לציבור המאמינים מבלי שניתן בקלות לחייב את הנהנים בתשלום הנדרש לקיומה. להציב שומר בכניסה שיוודא שאף אחד אינו נהנה משירותי הכנסייה מבלי לשלם, או לסמוך על תרומות, אינם פתרונות ריאליים כנראה בעיני המחוקק האוסטרי.

מכל מקום, לגביית הכסף באמצעות הכנסייה יש גם צדדים שליליים. אין כל פיקוח ממשי באשר ליעדים אליהם זורמים הכספים. בפתרון שאימץ המחוקק האוסטרי יש עוד אלמנט מקומם. נדמה כי הרעיון של תשלום חובה להבדיל מתרומה חוטא תחת אחד המוטיבים המרכזיים שדת אמורה לייצג, כלומר עבודת האל מתוך אמונה ובחירה.

בפועל, מרבית האוסטרים משלמים את המס בעיקר בשל רצונם להתחתן בעתיד בחתונה דתית בכנסייה. מי שיבחר להפסיק את השתייכותו לכנסייה ויצהיר על עזיבתו את הדת (לפחות על גבי הנייר), אולם ביום מן הימים ירצה להתחתן בכנסייה, ייאלץ לשלם את כל התשלומים שפספס ממועד עזיבתו. כך שמי שמאמין באהבה ובמסורת מוטרד מאיום זה של הכנסייה.

במנגנון האוסטרי טמון יתרון נוסף שמקדם את עניינה של הכנסייה והדת. אפשר לחשוב על מס הכנסייה כעל דמי חבר למועדון. מחקרים בתחום התנהגות צרכנים הראו שכשאנשים משלמים כסף עבור חברות במועדון, הם חשים שעליהם להשיב את ההשקעה ולהחזיר את מחיר כרטיס המועדון. וכך, הם ינסו לנצל יותר הנחות שניתנות בחנות, או ירכשו יותר כדי לצבור נקודות. זוהי למעשה הסיבה שכרטיסי חבר אינם ניתנים בחינם. ממש כמו דמי החבר, מי שמשלם את מס הכנסייה וחש זאת בכיסו, עשוי להיות מעוניין "להחזיר את ההשקעה", ויגיע יותר לטקסים ולאירועים דתיים שלא היה מגיע אליהם אלמלא התשלום. וכך שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

הכותבת הינה מרצה בפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל-אביב וחוקרת בתחום התנהגות צרכנים במכון למחקרי חקיקה השוואתיים ע"ש שעקר באוניברסיטה העברית. תודה לטים קרתי, אינסברוק.