מזכ"לית ההסתדרות הרפואית: "מי שמחכה לתור בת"א ובירושלים מצבו טוב ממי שחי בדרום או בצפון"

"האם מצבנו גרוע? לא, הוא מאוד גרוע" –בתחזית קודרת זו פתחה עו"ד לאה ופנר, מזכל"ית ההסתדרות הרפואית בישראל, במהלך כנס "התור לבריאות" של "כלכליסט" המתקיים כעת. לדברי ופנר: "שמעתי אתמול את דברי ליצמן בנושא תורים ואני מברכת על כך שיהיה כסף למשרד הבריאות. הבעיה היחידה היא שהפער בין מה שאנו שומעים, שיש כסף, ובין המצב בשטח, הוא גדול מנשוא. אני הייתי חברה בוועדת גרמן, שם דובר על כסף. בשנת 2014 נקבע שמיליארד שקל צריכים להגיע בתוך שלוש שנים. כלומר, חולים היו מקבלים טיפול, אך הכסף לא הגיע, ויש בעיה אדירה", הדגישה ופנר: "אני מברכת על כך שמשרד הבריאות הבים את הקשר שבין מטפל למטופל, יש רק דבר אחד שאנו צריכים כרופאים - תנו לרופא לטפל במטופל, ללא הפרעות. אני מקווה שלא יהיו מחסומים בין מטפל למטופל".

לדברי ופנר: "כולם מבינים ויודעים שהתשתיות נשחקות. משרד הבריאות מבין זאת ומודה בדבר. עם זאת, נדרש דגש על כרוניות כי כרוניות היא מזיקה. כרוניות היא בעיה מתמשכת. אך כרוניות אינה גזירה משמים, למדינה יש מספיק כסף שהולך לנושאים רבים, אך בסופו של יום אף אחד לא משקיע את הכסף בבריאות. למעשה, בשנים האחרונות הבריאות ירדה מסדר היום הציבורי וזו בעיה חמורה במיוחד", מדגישה ופנר: "גם הפריפריה חשובה, יש מקומות שאין בהם מספיק שירותי בריאות, ללא מספיק מכשור, ללא מספיק מיטות. יש כאן פער אדיר וצריך למשוך את הפריפריה למרכז", מסבירה ופנר.

לדברי ופנר: "אני חושבת שחוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא מצוין, אבל צריך לקיים אותו לא רק כלשונו אלא גם כרוחו, חולה צריך לקבל טיפול סביר, אך לקבוע בעצם מה זה סביר? שלושים יום הם משך זמן סביר? עשרים יום הם משך זמן סביר? אני מצפה שאזרחי מדינת ישראל יוכלו לדרוש את המגיע להם. הזרמה של כספים למערכת היא קריטית, אך לא מספקת. כסף חייב להגיע ליעודו. מרפאות צריכות להיות פתוחות יותר זמן, צריך יותר כוח אדם, יותר מיטות. ובנוסף, תמריצים עלולים להזיק. אם מחר לדוגמה נרצה לתמרץ בית חולים שהתורים בו קצרים, עלינו לבדוק, כיצד מתמרצים? כי אז יווצר חוסר שיווי משקל. אל לנו להגיע למצב בו אנו פוגעים במערכת. בסופו של דבר מבחן הבריאות מצוי בפרטים הקטנים", מדגישה ופנר.

עוד מסבירה ופנר: "אנו הצלחנו לתעד נתוני המתנה משנת 2014, נתונים של מרכז טאוב. מי שחכם ונולד בירושלים או תל אביב, מצבו טוב ממי שחי ונולד בדרום או בצפון. המדינה אינה גדולה ברמה שמצדיקה כאלה פערים".

לדברי ופנר, באירופה יש התחייבות לזמני המתנה מסוימים, ומדובר בהמתנה שאוכפים ביעילות. כי מדינה יכולה להתחמק ממחויבות שלה לתור. למשל בחוק קבעו שצריך לקבל תור בזמן סביר, אך גם ציינו שזה בהתאם למצב סביר, כלומר לא בהכרח התור יגיע מהר. אם נבדוק את המתרחש בעולם, נראה שישראל נראית מצוין מבחינת המתנה לתור, לניתוח מעקפים מחכים בישראל פחות זמן מדנמרק, מאיטליה, מספרד, מנורבגיה, ומהונגריה ובריטניה. אך יש להסתכל לעומק הנתונים ולראות  שהנתונים לא מלמדים בעצם דבר. נתונים שלנו מראים שקריאת הנתונים אינה נכונה. מדינות רבות למעשה לא העבירו נתונים ל-OECD – יש הבדלים בהגדרות המתודולוגיות של מהו זמן המתנה, ממתי בעצם מודדים אותו. ולכן לדעתנו סביר כי נתוני זמני ההמתנה בישראל מציגים הערכה נמוכה ביחס לזמני המתנה בפועל במדינות מפותחות".

מדגישה ופנר: "כל מי שעובד במערכת הבריאות יודע שהתורים הם בלתי נסבלים. כל מי שצמוד במערכת מקבל כל יום עשרות טלפונים עם בקשות לסיוע, זה לא צריך לקרות במדינת ישראל. תור הוא דבר שכל אחד צריך". אנו חייבים להבין שכך לא ניתן לבנות מדיניות לטיפול. כיום אין לנו מערכת אמינה לטיפול, אני ממליצה לכל אחד ואחד לבדוק עצמאית איפה יש תור מהיר יותר, ומעבר לכך יש אי שיוויון קשה, זו בעיה אתית, חברתית, מוסרית. אם לא יביאו רופאים לפריפריה, זה לא יקרה. אני מדגישה כי נדרשת תכנית לאומית כוללת לטיפול בחולים. זה לא יקרה מעצמו. ובנוסף, קיים גם הבדל בין בתי חולים שונים, כל אחד זקוק לפתרון אחר".

לדברי ופנר: "יש להעצים את מערכת הבריאות הציבורית ולצמצם את הפרטית. אנו זקוקים למערכת ציבורית חזקה, אבל מה שקרה זה שאנחנו אחרי שנה נותרנו עם הרבה הבטחות. אם בסופו של יום יש תור ארוך בציבורי וקצר בפרטי, היום יש תור ארוך בשני סוגי הרפואה. המדינה חייבת לתת לאזרח טיפול רפואי וגם לממן את הטיפול הרפואי".