קחו בחזרה: טייק דאט חזרה, וחבל

הגענו לנקודה המוזרה הזאת בחייה של להקה שבה תקופת הפוסט־איחוד ארוכה יותר מתקופת הפעילות המקורית שלה. טייק דאט, להקת הבנים הבריטית הגדולה של הניינטיז, דופקת קופה כבר יותר מעשור על תהילת העבר ועל נשים בנות 30–40 פלוס שמתגעגעות לאלילי נעוריהן ושמחות שעדיין יש להם שיער על הראש, גם אם נשארו רק שלושה חברים מהם... רובי וויליאמס, כזכור, סירב בהתחלה להצטרף לאיחוד, אחר כך נשבר, ואז שוב עזב; מאז פרש גם ג'ייסון אורנג', שזה לא כל כך נורא כי הוא ממילא לא עשה כלום בלהקה, אף שאיזן יפה את הפריים בתמונות.

האלבום החדש, "Wonderland" (הליקון), הוא כבר החמישי של טייק דאט מאז האיחוד והשמיני סך הכל. לפניו הכריזה הלהקה על סיבוב הופעות חדש. השם, העטיפה והשירים — כולם נועדו לשרת את המטרה הזאת. אחרי הכל הופעה של טייק דאט היא היציאה השנתית הגדולה של לא מעט אמהות אנגליות בפריפריית הברקזיט. צריך לתת להן שואו.

 

כמו פרסומת לקלוגס

 

האלבום מתחיל בסאונד שאמור להישמע הודי, מה שמסביר את התמונה על העטיפה שבה נראים חברי הלהקה כמו הביטלס בתקופה של סרג'נט פפר בואך האשראם ברישיקש. הצלילים ההודיים נעלמים אחרי דקה וחצי לטובת ביטים דאנסיים וקולו של גארי בארלו שעולה לפלצט לא ברור בבתים. בפזמון השיר פתאום הופך ל־Fאנקי, ובארלו מכריז: "מוזיקה עושה לי להרגיש טוב". וואלה, גארי? איזו מוזיקה?

גם "New Day" הוא המנון פופ אופטימי וסכריני להחליא עם מחוות קטנות לביטלס ומילים כמו "התעוררו, זה יום חדש" — אמירה שמסבירה את שמש הקורנפלקס על העטיפה, שעוטפת את חברי הלהקה המחופשים לאלי שמש פסיכדליים. אתם כבר יכולים לדמיין איך ייראו התלבושות והתפאורה בסיבוב ההופעות. גם השיר נשמע כמו פרסומת לקלוגס, כמובן. סטיוארט פרייס — המפיק המגניב שרובי וויליאמס הביא ללהקה ב"Progress", אלבום הקאמבק היחיד שהשתתף בו — הפיק שלושה שירים באלבום החדש לתוספת קטנה של אלקטרו מאולץ. כנראה גם פרייס כבר לא לוהט, או אפקטיבי, כמו שהיה פעם.

כסף זה לא הכל

ועוד לא דיברנו על הסינגל "Giants" — פופ אצטדיונים, אווירה דאנסית, כלי מיתר מתוכנתים, פזמון המנוני סוחף, קולות מעובדים באולפן ומסר מרומם: האהבה הופכת אותנו לענקים. זה שיר שאמור לגרום ללב לשיר, אבל בקליפ בארלו, מארק אואן והאוורד דונלד נראים נורא עצובים. ולא פלא. אנשים ששרים שירי נחמה ועידוד רוחניים והמנוני תקווה, אופטימיות ואהבה, יודעים שכסף זה לא הכל בחיים. ובגלל זה הם עצובים. לא משנה כמה כסף הם יעשו מסיבוב ההופעות הקרוב, לגברים בסוף שנות ה־40 לחייהם בוודאי יש משהו יותר טוב, ופחות משפיל, לעשות בחיים מאשר לעמוד על במה ולשיר שירי צ'ארט־פופ מטופשים שכאלה.

שורה תחתונה >> כל כך אופטימי שבא למות