9 בום: מה קורה לילדים בעידן של התבגרות מינית מוקדמת
קחו התבגרות מינית שמקדימה כמעט בשנתיים, הלבישו אותה על ילדות בנות 9 שעדיין לא התפתחו מבחינה רגשית, שלבו עם חשיפה מוגברת לתכנים שמתאימים לבני נוער במקרה הטוב, והנה לכם אחת התופעות החדשות, שעוצמתן מפתיעה הורים חסרי אונים: משבר כיתה ג'
התובנה הכתה בגלית ערב אחד, כשעזרה לבתה עומר לייבש את השיער אחרי המקלחת. "כשהיא התלבשה ראיתי את הגוף שלה חוזר אליי מהמראה ולא זיהיתי אותו. הילדה שלי רק בת שמונה וחצי אבל יש לה גוף של נערה, עם ניצני ציצי והתחלה של שיער ערווה. לרגע חשבתי שהמראה מעוותת או שאני לא רואה טוב, הייתי בטוחה שאני טועה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת עליה מכל הכיוונים וממשיכה לדבר איתה כרגיל, כאילו לא קרה כלום, אבל חושבת בלב 'אלוהים אדירים, היא בכיתה ג' ויש לה ציצי'".
עשית משהו בעקבות אותו ערב?
"דיברתי על זה עם חברות ועם בעלי והתברר שגם הם שמו לב שהבנות שלנו מתפתחות, אבל חשבנו שזה בגלל שהן גבוהות או מלאות. לא חשבנו שזו באמת התחלה של התפתחות מינית. עומר עצמה לא נראית לי מוטרדת מהשינויים בגוף שלה, ואני מתלבטת אם לדבר איתה על זה ומה לומר לה. אני לא רוצה שהיא תיבהל. אני נבהלתי, ובכל פעם שהיא מתלוננת על כאבי בטן או גב אני מתפללת שהיא לא מקבלת מחזור. אני לא יכולה לדמיין אותה מתמודדת עם פדים או טמפונים בגיל הזה, ואני בלחץ רק מהמחשבה שאצטרך לדבר איתה על ציצי ומחזור ובנים בגיל 9 במקום בכיתה ו'".
מה אומרים כשההתפתחות המינית מקדימה בשנתיים?
התחושה שההתבגרות המינית זינקה על בנותיהן כמה שנים מוקדם מדי משותפת להרבה אמהות. מה שהיה נושא שיחה של אמהות ערניות נהפך בשנים האחרונות לעובדה מתועדת. אחד המחקרים החשובים ביותר, שפורסם בדצמבר 2013 ב־”Pediatrics”, מכתבי העת החשובים בתחום הרפואה, עקב במשך שבע שנים אחרי 1,200 בנות אמריקאיות בנות שש עד שמונה ותיעד את התפתחותן המינית — שמתחילה, בניגוד למה שרובנו חושבים, בניצני שדיים ושיער ערווה, ולא בקבלת המחזור החודשי. "לפני 20 שנה רק 5% מהבנות הראו סימני התבגרות מינית לפני גיל 8, וכיום זה קורה ל־15% מהן, כשל־18% מבנות השמונה מתחילים ניצני שדיים. בנות לבנות אמריקאיות, שהכי דומות לישראליות, מתחילות להראות ניצנים בממוצע בגיל 9.7 שנים, שזה לפחות שנה לפני מה שחשבנו קודם לכן. זו בהחלט תופעה חדשה", אומרת ל"מוסף כלכליסט" ד"ר לואיז גרינספן, אנדוקרינולוגית ילדים שעובדת בחברת הבריאות קייזר פרמננטה וחוקרת באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו.
גרינספן הקדישה את הקריירה שלה לחקר ההתבגרות המינית ומעורבת במחקרים פורצי דרך רבים, חלק מהם במשותף עם ד"ר ג'וליאנה דירדורף, פסיכולוגית קלינית, גם היא מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. לפני שנתיים, מתוך תחושת דחיפות, הן כינסו את מסקנות העבודה שלהן לספר ששמו "ההתבגרות המינית החדשה" (“The New Puberty”), שעורר הדים רבים באמריקה עם ממצאים המראים כי ההתפתחות המינית מקדימה כעת בשנתיים: אצל בנות ממוצא אפרו־אמריקאי היא מתחילה בגיל 8 ותשעה חודשים, אצל היספניות בגיל 9 ושלושה חודשים, ואצל בנות לבנות או ממוצא אסייתי בגיל 9 ושמונה חודשים.
"זה מאוד מפחיד את ההורים, וגם אני, עם כל מה שאני יודעת, הייתי בהלם כשראיתי כמה מפותחות הבנות בכיתה של הבת שלי, שהיום היא בת עשר", אומרת גרינספן. "רצינו להזכיר להורים שכולנו עברנו את ההתבגרות המינית ושרדנו. אמנם היא מתחילה כיום קודם, אבל זה לא סוף העולם. הורים צריכים להתייחס לבנות לפי הגיל הכרונולוגי שלהן, לא לפי איך שהן נראות, ולעזור להן להיות ילדות. אנשים מבלבלים בין התבגרות מינית לבין התנהגות מינית וצריך להפריד ביניהן. אפשר ללמד ילדים בני שמונה או תשע על השינויים שהגוף שלהם עובר, כמו שמלמדים אותם על צחצוח שיניים. שיחות על סקס יכולות להגיע מאוחר יותר.
"אנחנו צריכים להיזהר לא לקפוץ ולהדביק מיניות לילדות. ילדים רגילים לכך שהגוף שלהם משתנה: שהשיניים שלהם נושרות, הרגליים שלהם גדלות וכל חצי שנה צריך לקנות להם נעליים חדשות. אז גם השינויים שבאים עם ההתבגרות המינית נראים להם טבעיים, אלא אם כן בסביבתם מייחסים לזה משמעות מינית. ילדה בת עשר שנראית בת 14 וילד גדול ממנה מתחיל איתה, צריכה לדעת לומר 'אני לא יכולה לצאת איתך לדייט, אני צעירה מדי'. ילדה שלא קיבלה תמיכה והסבר עשויה לחשוב, 'וואו, מגניב, הוא מחבב אותי'".
פה עלולות להתחיל הצרות: לפי המחקרים של גרינספן ודירדורף קיים מִתאם בין התבגרות מינית מוקדמת לשורה של סיכונים פיזיים כמו מחלות לב וסרטן שד, או התנהגותיים כמו קיום יחסי מין בגיל צעיר, הפרעות אכילה ודיכאון. אלו קורלציות שעדיין נחקרות, והסברים אפשריים לכך הם חשיפה מוגברת לאסטרוגן, ולחץ פסיכולוגי שנלווה לעובדה שאת הראשונה מקרב חברותייך שמתפתחת מינית. "אנחנו משערים שהמתח (stress) נתפס על ידי המוח כאיום ובתגובה הוא מאיץ את הפוריות של הגוף", מסבירה גרינספן. "אנחנו יודעים למשל, שבנות שגדלות בלי אביהן הביולוגי מתבגרות מינית בגיל צעיר יותר".
סיבה אפשרית נוספת היא השמנה. הילדים כיום שמנים יותר מאלה שבדורות קודמים, ורקמות השומן של בנות מכילות יותר אסטרוגן — שתורם להתפתחותן המינית. חשודים אחרים הם האנטיביוטיקה באוכל, זיהומי אוויר ומים, וחומרי דשן במזון. גרינספן ודירדורף מדברות על כימיקלים כמו ביספינול A, שסונתז במקור כאסטרוגן רפואי חלש ובהמשך שולב בתעשיית הפלסטיקה. "אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק גורם להקדמת ההתבגרות המינית", אומרת גרינספן, "אבל עלינו להבין שזה המצב ולקבל החלטות שהילדים שלנו צעירים מכדי לקבל, כמו באילו תוכניות ראוי שהם יצפו, מתי הם יקבלו טלפונים סלולריים, מתי ילכו לישון ומה ילבשו. המשפחה יכולה להיות בולם זעזועים משמעותי נגד האפקטים השליליים של התבגרות מינית מוקדמת".
מה עושים כשבנים מפסיקים להיות איכס מוקדם מדי?
ההתבגרות המינית המוקדמת היא אחת הסיבות לתופעה חדשה ומפתיעה בעוצמתה: משבר כיתה ג'. ילדים צעירים בני תשע, שהם מטבעם נאיבים ועדיין לא מפותחים מבחינה רגשית, מתמודדים עם חיים מורכבים וטעונים שהם מנת חלקם של ילדים הנמצאים על סף גיל הנערות, בני 12־13. גיל ההתבגרות מזנק עליהם בטרם עת, עם האינטריגות החברתיות, משחקי הכוח, הסקרנות המינית, האלימות שמתפרצת לעתים והשאלות הקיומיות — אתגרים שעדיין אין להם כלים להתמודד איתם.
הורים ומורים סיפרו לי על מקרים שבהם בנים נוגעים באיברי המין של בנים אחרים, מעל הבגדים, כסוג של משחק בהפסקה, או בנים ששולחים ידיים לציצי ולאיברי המין של בנות וחושבים שזה מצחיק. הם סיפרו גם על ילדים שמדברים על פעולות מיניות בלי להבין מה זה אומר בכלל, ועל ילדים חסרי אמפתיה, שמעליבים ולא מתרגשים מהעלבון והבכי שגרמו לחבריהם ומשתמשים בווטסאפ בעיקר כדי לארגן חרם. "אחרי הצהריים אני מוצאת לפעמים את הילדות מבלות שעות בתחרות אגרסיבית מי מחקה טוב יותר את התנועות המיניות של ביונסה", סיפרה לי אחת האמהות.
לדברי העובדת הסוציאלית גליה עופר, שעוסקת זה 20 שנה בתחום של פגיעות מיניות, בממוצע 10% מהילדים בכיתות ג' נחשפו לפורנוגרפיה, "וברגע שילד אחד רואה כל היתר נחשפים. אולי לא יעניין אותם לצפות אבל הם ישמעו, יראו תנועות גוף בהפסקה. והבעיה היא שהורים שקוראים את הדברים חושבים שזה לא קורה אצלם. יש ניתוק והסתגרות בבועה אצל הורים בנוגע לילדים שלהם, ובמיוחד בנושא המיני".
בעשר השנים האחרונות, יחד עם שותפה, עופר מעבירה סדנאות "מגע בתיאום" מותאמות גיל, שמטפלות במגע ובמיניות. מעת לעת קוראים לה לסייע בבתי ספר, במקרים של אלימות בכיתות נמוכות, כשילדים רואים ומראים לאחרים סרטים פורנוגרפיים בטלפון שלהם, או במקרים של מגע של בנים בבנות כחלק ממשחק. "עוד דבר שקורה הרבה הוא התעסקות בממד החברתי, וחברויות בין בנים לבנות. בעבר, בכיתה ג' בנות חשבו שבנים זה איכס ובנים חשבו שבנות זה איכס. כיום לא רואים התעלמות אלא התעניינות".
מדוע זה קורה?
"מי שלרוב מכתיב את הקצב הוא הבנות, שנחשפות לסדרות שמיועדות לכיתות ו' או לגילאי החטיבה, כמו ‘גאליס’ ו’שכונה’. הן רואות בסדרות האלה מערכות יחסים, קשרים, התאהבויות ואינטריגות טרחניות: 'ההיא גנבה את החבר שלי, ההוא הציע לה חברות', וזה מחלחל לסביבה החברתית שלהן. כך מגיעה התערבבות של בנים ובנות יחד בגיל מוקדם, בינתיים רק ככותרת, לא קורה שם כלום, אבל זה עניין של זמן עד שייכנסו לחברויות עוד דברים".
בעולם של חשיפה כה רחבה למדיה נדמה כי בלתי אפשרי להתמודד עם המצב.
"זה נכון שההורים לא עוצרים את זה, כי כולם רואים את הסדרות וקיים איזה חוסר אונים. אבל אנחנו צריכים להיות ברורים בעמדתנו ולומר: 'נכון, כל החברות שלך רואות, אבל אני לא חושבת שהתוכנית מתאימה לגילך', ולהסביר למה. זו הזדמנות לחינוך מיני וחברתי: לצפות איתה בפרק, לראות מה לומדים ממנו על חברות, קשר, בנים ובנות. להסביר שזה לא כך במציאות של ילדים, ושהיא עוד ילדה. אם ההורים לא יפתחו את הפה, מישהו אחר יעשה את זה באינטרנט או בטלוויזיה. אם אנחנו לא מתערבים, אנחנו נוטשים אותם בהתמודדות שלהם".
מה קורה כשנופלים מגן עדן כבר בכיתה ג'?
עד לאחרונה כיתה ג' נחשבה מאתגרת בעיקר מבחינה אקדמית. אחרי שבשנתיים הראשונות בבית הספר למדו הילדים לקרוא ולכתוב, בכיתה ג' הם נדרשים להשתמש במיומנויות הללו כדי לפצח משימות מורכבות יותר במקצועות מגוונים. פרופ' דונלד הרננדז, סוציולוג מהנטר קולג', פרסם ב־2011 מחקר שעקב במשך עשור אחרי כ־4,000 תלמידים ומצא שלילדים שלא שלטו בקריאה בכיתה ג' היה סיכוי גבוה פי 4 לנשור מהתיכון לעומת ילדים שקראו בכיתה ג' באופן שוטף. המסקנה ממחקרו היתה שיותר מכל כיתה אחרת, כיתה ג' היא הכיתה הקריטית להצלחה האקדמית.
אלא שבגיל 9 ילדים גם עוברים שלב התפתחותי חשוב: הם מתחילים להתנתק מההורים ולחוות את עצמם באופן נפרד. בחינוך האנתרופוסופי, למשל, מתייחסים לאתגר שמציב גיל 9 ומכנים אותו "חציית הרוביקון". "זה תהליך שמתחיל בגיל 9 ונמשך לפחות שלוש שנים", מסביר אלון ירושלמי, מנהל בית ספר "שקד" בטבעון ומחנך כיתה ב־17 השנים האחרונות. "כמו כל שלב מעבר הוא מבלבל, קשה, ומכניס את הילדים לחרדות ולשאלות קשות בנוגע לעצמם.
"כשאני מספר להם בכיתה ג' על נפילת האדם הראשון מגן עדן, בשבילם זה לא סיפור היסטורי מרוחק ולא קשור, אלא הסיפור האישי שלהם. כאילו העיניים שלהם נפקחות. פתאום הם מתחילים להתבייש ולא מרשים לך להיכנס לחדר האמבטיה בזמן הרחצה. מתפתחים בהם חרדה ופחד קיומי. הם מרגישים מרוחקים מההורים, שמפסיקים להיות 'אחד' יחד איתם. יש להם הרבה כאבי בטן וכאבי ראש, ופתאום ילד שאהב להיות בחוץ ולשחק ותמיד מצא מה לעשות, שוכב עכשיו על הספה בסלון, משועמם ולא רוצה לעשות שום דבר. בהתנהגות שלהם הם שואלים אותנו, המבוגרים, אם אנחנו אוהבים אותם. הם רוצים לראות שאנחנו אוהבים אותם ושיש לנו מקום בשבילם".
ומה התפקיד שלנו?
"אם לא ניענה לצורך הזה, הם ייהפכו לציניים ויפתחו קשיים חברתיים, כי אם אני לא מחובר לעצמי אני לא מחובר לאף אחד. ואם אני חי בניכור גדול מעצמי, זה מייצר ניכור עם החברים שלי. את המחיר הם ישלמו בגילאים מאוחרים יותר, ולכן גיל 9 קריטי בחינוך".
זו תפיסת החינוך האנתרופוסופי מאז ומעולם. האם הבחנת בשינוי אצל בני הגיל הזה במרוצת 17 השנים שאתה מחנך כיתה?
"רואים הבדל, בוודאי. דברים שפעם הכרתי בכיתות ו'־ז' כיום אני פוגש בכיתות ג'־ד'. הילדים יותר ערים, יותר יודעים, פחות מחוברים לעצמם, יותר ציניים, פחות שקטים ולא מסוגלים להיות שנייה בשקט. בגיל 9, כמו אדם בגן עדן, הם אוכלים מפרי עץ הדעת מוקדם מדי ועיניהם נפקחות. זה כמו שילד ייוולד בחודש השישי במקום בתשיעי: אפשר לטפל בו, אבל הוא לא עבר את כל השלבים. התודעה שלהם מתעוררת טרם זמנה וזה פוגע בהם".
איך מכבים סמארטפון שהוא המשך של הילד?
כדי שהסערה תהיה שלמה ולפרקים תצא משליטה, נהפכה כיתה ג', לפחות בישראל, לגיל המקובל שבו הורים נותנים לילדים סמארטפון, שמעצים את החוויות שמטלטלות את עולמם ממילא: אלימות מילולית, תחרות, וחשיפה למין ולתכנים שלא מתאימים לגילם. התמהיל הזה מוליד התנהגויות חריגות לגיל 9, שמותירות לעתים הורים, מורים ומטפלים פעורי פה.
ד"ר אלון וסרמן הוא פסיכולוג שיקומי ונוירופסיכולוג, שהקים את "חברים", מרכז שמציע טיפול קבוצתי לילדים שמתקשים בטיפוח קשרים חברתיים. לדבריו, בקבוצות הוא רואה איך התנהגויות שמאפיינות גיל מסוים מקבלות צורה שונה עם הימצאותם של טלפונים וטאבלטים במקום. "בגיל הזה עולה הרבה תחרותיות, הם מתחרים על מי תופס יותר זמן אוויר בקבוצה. ההשוואה ביני לבין ילדים אחרים הופכת להיות יותר דרמטית ויש מאבק על דומיננטיות, מי מכתיב ומוביל. מי מוכן לוותר ולשחק במשחק שמישהו אחר מציע. זה מאבק על ההשפעה והמשמעות שלי בקבוצה. אולי זה יישמע הזוי, אבל ילד שחווה את הטלפון כהארכה שלו או כמשהו שתומך במוח שלו, מתקשה להפריד בינו לבין הטלפון. וילדים שמכיתה א' צמודים לסמארטפון מתקשים להיות יצורים חברתיים.
"הטלפון יוצר משהו מאוד מבלבל. אני לוחץ על משהו שזז על המסך מתוך סקרנות, ואופס, ציצי. כשזה קורה אין הלימה בין מה שאני נחשף לו לבין היכולת שלי לתפוס את הקונספט של מיניות. הפער הזה מאוד חזק ומבלבל את הילדים. וכשהדיבור על מיניות נכנס ליחסים חברתיים, זה מצד אחד מגעיל את הילדים ומצד אחר מסקרן אותם והם מתחילים להתעניין במשהו שלא מתאים להם. מהבחינה הזאת, מנקודת המבט של הילדים, אנחנו בתקופה פחות מוצלחת, שבה הכל קורה בעוצמות יותר חזקות".
"בגיל הזה הילדים צריכים להיות בשלב החביון, עדיין עסוקים בלמידה ולא בסיפוק דחפים מיניים", אומרת עופר. "אבל השלב הזה הולך ונעלם כיום. הם חשופים לפורנוגרפיה גם במרחבים ניטרליים לכאורה, כמו פרסומת לבושם בעירום ועם מסרים מיניים שמשודרת בטלוויזיה. והמוח, שהוא איבר המין הכי גדול שלנו, מגיב ומשחרר הורמוני מין.
"הרי מה זה 'מיוזיקל.לי' (אפליקציה פופולרית אצל בנות, שמצלמות סרטון שלהן לצלילי שירים של זמרים ולהקות) אם לא סרטוני התערטלות של ילדות? הן אפילו לא יודעות שהן עושות תנועות מיניות, אבל הן מחקות את הגיבורות שלהן ורוצות להיות סלב, ויודעות שעם לבוש מינימלי הן יזכו לעוקבים ולמעמד חברתי. אלה כללי המשחק שלפיהם הילדים שלנו חיים כיום".
כשאת פוגשת את הילדים, מה את שומעת מהם?
"עולים שני דברים: הראשון הוא תכנים אלימים. הם נותנים לי תיאורים מאוד גרפיים של ראשים נערפים, דם על הרצפה, צרחות. והדבר השני הוא מין. הם רואים ציצי, בולבול, אנשים ערומים מתחבקים ומתנשקים. הם מראים לי תנועות של משגל אבל לא יודעים שזה יחסי מין.
"נדמה לנו שהילדים האלה חיים בתקופה שדומה לילדות שלנו, אבל זה לא נכון. גיל ההתבגרות מגיע מוקדם יותר. כשאת ואני היינו ילדות, ההתבגרות התחילה בכיתה ו'. אבל דברים שפעם קרו ב־ו' או ב־ז' קורים כיום בכיתה ג': ילדות שמקבלות מחזור, חברויות, נגיעות. בארצות הברית המצב גרוע עוד יותר. לא מזמן קראתי מאמר שטען שחשוב לדבר על מין אנאלי ואוראלי בכיתה ג'. אנחנו בדרך לשם. אני כל הזמן מרגישה באיחור, שאם הייתי מגיעה בכיתה ב' או א', הייתי מרוויחה כמה ילדים שלא נמצאים בדילמה אם לצפות בפורנוגרפיה או לא.
"ניצנים ראשונים של התנהגות מינית מתחילים לראות כיום בכיתות ג'־ד', וההורים צריכים להיות מודעים לזה, זה המסר העיקרי שלי. מערכת החינוך מתכתבת עם המציאות מאוחר מדי ומעט מדי, ואני לא מאשימה כי יש לה קצב התפתחות אטי יותר. אבל גם אנחנו ההורים תקועים בתפישה אנכרוניסטית, שלא מתכתבת עם המציאות שבה הילדים שלנו חיים. להורים קל לדבר על אלימות, אבל בנושא המיני אין לנו מילים. ההורים בטאבו, הילדים ביתר חשיפה, ונוצר פער מאוד גדול.
"באחת הסדנאות שלי סיפרה אמא מזועזעת שהיא הוזמנה להופעת סוף שנה בחוג היפ־הופ של הבת שלה, ונחרדה: 'הבת שלי רקדה על הבמה עם מכנסוני דפוק־אותי, וחולצת קשירה עם הבטן חשופה. רק לשים עמוד וזה יהיה ריקוד של זונה על עמוד, וכל האבות מריירים'.
“אמרתי לה שיש לנו כוח להתנגד לדברים. אנחנו לא ברווזים מפוטמים שחיברו להם צינור תקשורת לגרון בלי יכולת להתנגד. הורים צריכים להתחיל להגיד 'לא', כי מי שמשלם את המחיר הם הילדים".
איך להיות זבוב על הקיר של קבוצת סמארטפון?
למרבה המזל, גם כשהם מתנהגים באופן בוטה ומטריד מבחינת ההורים, ילדים צעירים בעיקר מחקים מה שהם רואים, בלי להבין יותר מדי. "הילדים מתפתחים יותר מוקדם", מסכים יוסי גואטה, פסיכולוג חינוכי וסגן מנהל תחנת יפו בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב. "הם סקרנים והמידע מאוד זמין, עוצמתי ואינטנסיבי והם נמשכים אליו, אבל הם לא באמת מתכוונים להתעסקות מינית. גיל ההתבגרות יורד, אבל החוויות שלהם לא מותאמות גיל".
עם זאת, הוא מדגיש, "בגיל הזה לא מדובר בכוונה של אונס ופגיעה מינית. הרבה פעמים הורים מתייגים כך כל נגיעה, וקשה לעצור את הסחף הזה. לא צריך להקל ראש בדברים האלה, אבל לילד בן תשע אין פרופיל של אנס בן 19. הילדים משני הצדדים הם קורבנות שצריך לטפל בהם, גם הילד שנחשף להתנהגות מינית לא תואמת וגם הילד שנפגע ממנה".
גואטה סבור שחלק מהבעיה טמון בהיעדר נוכחות הורית, אבל שם גם מצוי הפתרון. לפעמים, הוא אומר, מספיק שההורים יהיו פסיבים כמו זבוב על הקיר כדי למנוע דברים בעייתיים. "הרבה פעמים, במקרים של פגיעות, אנחנו רואים ילד שההורים שלו לא שמים לב אליו כי הם עובדים הרבה שעות, והוא מפתח עולם רגשי עשיר שלא נגיש להם".
למה הכוונה בנוכחות הורית פסיבית?
"ילדים בגיל הזה נדרשים כיום להכריע בסוגיות שפעם העסיקו ילדים גדולים מהם. אם בעבר הם היו צריכים מקסימום לבחור מי יהיה בקבוצה שלהם בכדורגל, כיום אלה הכרעות על חרם. לכן בפעילות שאנחנו עושים בקהילה הנוהל אצלנו הוא שבכל קבוצת ווטסאפ יש הורה נוכח, והילדים יודעים. או אם ילדים בני תשע משחקים בגן משחקים ורבים, יש מבוגרים שיעזרו להם.
"לא מעט מחקרים מראים שנוכחות של מבוגר, גם אם הוא לא עושה כלום, מורידה אלימות והתנהגויות מסוכנות בעשרות אחוזים. בווטסאפ ילדים יכולים להשתלח באופן חופשי, וילד שנפגע לא אומר 'איי' ואין מבוגר שיווסת. משם הדברים מסלימים ואז מוצאים ילדים בגיל הזה שמתמודדים עם תוקפנות. המטרה שלי היא להכניס לשגרה כלים שיאפשרו להורים להיות נוכחים בחיים החברתיים והרגשיים של הילדים שלהם. זה לא יכול להיות מאמץ של משפחה אחת, אלא מאמץ קהילתי של כולם".
51 תגובות לכתיבת תגובה