"מכל חורבה אפשר לעשות משהו יפה"

1. נתוני פתיחה

הנכס: דירת 160 מ"ר המתפרשת על פני שתי קומות + מרפסת בגודל 25 מ"ר בבניין משותף בשכונת נוף ים שבהרצליה.

נוף ים: שכונה ותיקה שעברה הרחוק כמעברה נמחק כמעט לחלוטין, בין היתר משום מיקומה האטרקטיבי וקרבתה הפיזית לחוף סידני עלי, שגרמו באופן טבעי לג'נטריפיקציה. השכונה, שמאופיינת בבנייה נמוכה, משובצת בשנים האחרונות בווילות יוקרה, ונחשבת כיום לאחותה הצעירה של שכנתה מצפון, הרצליה פיתוח.

בני הבית: מירה כרמלי־אוחובסקי (44), עוסקת בעיצוב תלבושות וסטיילינג וסטודנטית לקרימינולוגיה; צחי אוחובסקי (48), איש הייטק; וילדיהם ילי (17) ואיתמר (12), תלמידי בתי הספר "חוף השרון" בשפיים ו"אדם וסביבה" בקיבוץ געש בהתאמה. הקרבה הגיאוגרפית לבתי הספר היא הסיבה המרכזית לבחירתם של ההורים בנוף ים, עם שובם לישראל לפני שמונה שנים לאחר שהות בת כעשור בדרום צרפת.

אשת המקצוע: שלומית סלוין, מעצבת פנים, ואחותה הגדולה של מירה.

טרום השיפוץ: הדירה ממוקמת בקומה העליונה של בניין שיכון בעל ארבע דירות, שנבנה בשנות השישים. היא היתה רוויה בהנמכות גבס, קשתות ומדרגות סלאלום, שגרמו לה להיראות קטנה יותר מכפי שהיא. ״כבר במבט ראשון הבית נראה לי מאוד אטרקטיבי וכיפי, והירוק הנשקף מהחלונות גם הוא מוסיף", מספרת סלוין. אחותה מחייכת ומבהירה את הסאבטקסט: "שתינו מאמינות שמכל חורבה אפשר לעשות משהו יפה".

מה נעשה: שינויים מבניים מינימליים במעטפת - הריסה של הנמכת הגבס במטבח (כ־50 ס"מ), הריסת מדרגות הסלאלום והחלפתן בגרם מדרגות תעשייתי שמוקם בסלון, והזזת קיר בקומה התחתונה. פנים הבית השתנה לבלי הכר: פרקט למינציה בחדרי השינה ובסלון; אריחי קרמיקה בחדרי הרחצה וגם במטבח; המקלחונים, האסלות והתאורה הוחלפו.

2. עקרונות מנחים

אילוצי זמן ותקציב: משפחת אוחובסקי התגוררה בדירה שכורה והיתה זקוקה לקורת גג חדשה בחודש דצמבר. הדירה, כאמור, נרכשה רק בספטמבר, כך שפרק הזמן לצורך תכנון וביצוע השיפוץ היה קצר מאוד. ״היינו בניו יורק", נזכרת סלוין בחיוך, "וצחי סימס לנו מיד לאחר שהשלים את העסקה: 'מזל טוב, יש לכן שלושה חודשים לעשות את הבית׳״. מלבד זאת שאפו בני הזוג להתכנס לתקציב בסך 100 אלף שקלים (אולם לבסוף חרגו ממנו).

מירוץ נגד הזמן: האחיות לא בזבזו אף רגע, והכינו תוכנית מגירה עוד בזמן ההתלבטות אם לרכוש את הדירה. עוד לפני הרכישה עמלה אדריכלית אניק קידר על תכנון ראשוני לשיפוץ, ובעלי מקצוע הוזמנו לצורך התרשמות והערכות מחיר. "כל הזמן היינו עסוקות בלהקדים", אומרת סלוין. "התחלנו להרוס, ובמקביל הזמנו את כל הפריטים כדי שאף אחד לא יחכה לנו, הרי מיד אחרי ההריסה צריך את האינטרפוצים (מנגנון הפעלה של הברזים - ר.ד.). נוסף על כך, הזמנו אך ורק מה שהיה במלאי. היה לנו דדליין של שלושה חודשים, אז אין דבר כזה לחכות״. סלוין מודה שהמירוץ יצר סיטואציה רווית אדרנלין: ״לא ישנתי בלילה בגלל המסגור, כי לא ידעתי אם הדברים יהיו מוכנים בזמן, והמדרגות, מן הסתם, היו קריטיות לתהליך, אבל סמכתי על המסגרייה שתספיק״.

מירוץ נגד התקציב: האתגר התקציבי הכתיב היצמדות לקווי המתאר של הבית, כולל מיקומי החדרים ומיקומי האינסטלציה. "היה לנו תקציב שהיינו חייבות לעמוד בו אז רצינו לשבור כמה שפחות קירות", מסבירה כרמלי־אוחובסקי. נוסף על כך, כמעט שלא נרכש ריהוט חדש. "הרבה דברים תוכננו לפי הריהוט שהיה בבית הקודם מבחינת פרופורציות וגדלים", אומרת סלוין, "כל הזמן הסתובבנו סביב הדברים הקיימים כדי שלא נצטרך לקנות חדשים". כך, לדוגמה, במקום לרכוש ספה חדשה, רופדה הספה הישנה מחדש, ודלת הכניסה לדירה לא הוחלפה אלא נצבעה. הנאמנות לחפצים הישנים עולה בקנה אחד עם ערכיהן של האחיות.

תאורה: פינות רבות בבית מוארות בפסי צבירה עם נורות לד. "גיליתי שתאורה כזו חסכונית, כי היא מייתרת את הצורך בהרבה נקודות חשמל", אומרת כרמלי־אוחובסקי, וסלוין מבארת: "יש איזו טרפת לעשות הרבה נקודות חשמל, אבל שוכחים שכל נקודה עולה 350 שקל, ובסוף אתה תקוע עם כל מיני נקודות שאין להן שימוש". לדברי אחותה, למרות הצמצום בהוצאות וחרף פסי הצבירה "יש בבית שלוש נקודות חשמל שיכולתי לחסוך אותן".

3. חיבה לישן

 

"מירה ואני הגענו מבית שהיה בו מצד אחד שפע, ומצד אחר הוא היה צנוע", אומרת סלוין, "אנחנו גרמניות פר אקסלנס, ואחד הערכים שחינכו אותנו עליהם הוא שלא זורקים דברים, כי יש להם היסטוריה ונשמה. כך גם כשמשפצים - לא צריך ישר לגרף ולהעיף הכל. בית נבנה מאוסף של פריטים". כרמלי־אוחובסקי מחזקת את דבריה ומוסיפה: "יש אנשים שבזמן שיפוץ רוצים להיפטר מכל מה שהיה להם פעם ולפתוח דף חלק. קורה מצב שבו הם נכנסים לבית ונגמר להם הכסף, אז אין להם ריהוט. כל דבר יכול לקבל פתאום מראה אחר, להתרענן”.

החיבה לישן מתבטאת גם בהעדפה של בעלי מקצוע ותיקים על רשתות גדולות, שגם שירתה את האתגר התקציבי. למשל, במזווה: "ראיתי מערכת מדפים נורא יפה באיקאה ובסוף מצאתי משהו הרבה יותר זול ב'מקור העמוד והמדף' שבדרום תל אביב, עסק משפחתי של אבא ושני ילדים", אומרת

כרמלי־אוחובסקי. כך גם בחרו לעבוד עם מסגריית ינאי, שייצרה את גרם המדרגות והשידות בחדרי האמבטיה, ורכשו את הווילונות מ"מישהו מבוגר שיש לו כבר שנים עסק" (מרכז הדקורציה נוף ים).

4. בדיעבד

 

"אני מאוד אוהבת את הבית", אומרת כרמלי־אוחובסקי בעיניים נוצצות. "בדרך כלל כשנכנסים לבית לאחר שיפוץ יש בו עוד המון עבודה, ואני לא מרגישה כך - חוץ מלסדר את התאורה אין פה הרבה מה לעשות. אני מאוד אוהבת את חדר השינה שלנו, אנחנו מרגישים בו כמו בחדר מלון בכל יום מחדש". היא מציינת לחיוב גם את חלוקת החללים והאיטום שלהם: "כשסוגרים פה דלת לא שומעים כלום. איתמר יכול לראות טלוויזיה וזה לא יפריע. זה הכי הטריד אותי לפני השיפוץ".

העבודה המשותפת, הן אומרות, התנהלה בהרמוניה. "היו לנו מחלוקות?", שואלת סלוין את אחותה בחיוך ונענית בשלילה. "יש לי כלל, אני לא מתעקשת, אין לי אגו. זרמנו פה".

5. חרטות ולקחים

 

"פרקט הלמינציה הוא הפשרה שלי", אומרת כרמלי־אוחובסקי, "עדיף כמובן פרקט אמיתי אבל יש הבדל משמעותי מאוד במחיר. ואני שונאת את הכיריים במטבח. גז של חמש להבות הוא ממש לא שמיש, כי אפשר להשתמש אולי בשלוש בו זמנית, לעומת גז של ארבע, שבו אפשר להשתמש בכל הלהבות בו זמנית.

“למקלחת שלנו רכשנו אריחים זולים מאוד, ובסופו של דבר עבודת ההתקנה שלהם היתה יקרה מאוד - היא נמשכה זמן רב מכיוון שהם קטנים מאוד ולכן יש יותר יחידות מהם. במקלחת שבקומת הכניסה יש אריחים דומים, אך גדולים יותר, וההתקנה שלהם נמשכה שעה וחצי".