אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: ירושלים של ורדרד איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: ירושלים של ורדרד

שיטוט בשבילי ילדותי בגבעה הצרפתית מבהיר לי שהזכרונות המתוקים מסתירים את השכנים במצוקה שתמיד היו ברקע

20.07.2017, 09:40 | יובל בן עמי

המקום שבו גדלת קדוש. תיבת האוצרות של זיכרונות ילדותך. גם אם זו תיבת פנדורה. אני גדלתי בגבעה הצרפתית שבצפון ירושלים. בין בנייני הדירות בשכונה מתוח לבירינת של שבילים מרוצפים. אי תנועה. ילדים יכולים לשחק בו בלי לחשוש מאיסוזו שנכנסת ברוורס. אבל השבילים נתנו משהו נוסף על ביטחון: מרחב שנוח לנוע בו הוא מרחב שנוח לדמיין בו, לשקוע בחלומות בהקיץ ללא הפרעה. באתי היום להתהלך בשבילים האלה שוב, מתחת לאורנים. והמחשבות ההן חוזרות אליי ממרחק של שלושה עשורים: הפחד מעב"מים, ההתאהבות בעדי מכיתה ו' 2, האובססיה על הביטלס.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

המקום שבו גדלת תמיד ישחק איתך משחק ושמו: "מה נשתנה". במבט ראשון התשובה היא: כלום. הנה החצר שאליה השלכנו אחותי ואני את המוצצים שלנו מן החלון, ברגע שהתחרטנו עליו מיד, אבל לא היתה ממנו דרך חזרה (אמא ואבא הסבירו לנו שמכבי אש באו ולקחו אותם). עכשיו זרוקה שם בובה של טיגריס שלראשה כובע ברט. אולי גם זה סיפור של גמילה.

דבר אחד השתנה בבניין עצמו: תיבות הדואר נושאות יותר שמות ערביים. רק אחרי שנים רבות הבנתי שהגבעה הצרפתית היא התנחלות. היא הוקמה למען אזרחים יהודים, כדי שיחיו במזרח ירושלים בין לא־אזרחים לא־יהודים. ההתנחלויות של ירושלים הרמטיות פחות מאלה של הגדה, הן חלק מהרקמה העירונית הרחבה, וכך נהפכה הגבעה לשכונה מעורבת. קדוש!

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

ויש עוד תערובת. בזמני השכונה היתה חילונית יותר. עכשיו אני רואה בחצר אשכול הגנים, שבה למדתי להכין קובבות בוץ, ילדים חובשי כיפה וילדים שראשם חסר אותה משחקים יחדיו. אני מבסוט. ירושלים צריכה להיות מעורבת. קדוש קדוש קדוש.

מה נשתנה? פתחו הוסטל באחת הדירות בבניין הצמוד לזה שהתגוררנו בו. אני ניצב בחלל זהה לזה שבו גדלתי, בין תוף שבטי מאיפשהו למפה של אוסטרליה, משוחח עם בחורה וייטנאמית ששמה לי. מה נשתנה? יש סושייה במרכז המסחרי, שאז שכנה בו לכל היותר מעדנייה של אוכל מוכן לשבת. קוראים למקום ג'פאן ג'פאן. זה טו מאץ' בשבילי. אני עולה לקומה השנייה לאכול בחומוס הגבעה.

החומוס ממש מצוין, ואני מחמיא על כך למלצר.

"מה?" הוא שואל.

"אמרתי שהחומוס ממש טוב. זאת הפעם הראשונה שלי כאן".

"אה", הוא אומר, מחייך ומחווה על החדר: "זה המקום שלך".

זה אכן המקום שלי, בייבי. איך ידעת? אני מטפס בצעד קל אל ראש מאגר המים שבפסגת הגבעה. זה ה־מקום שלי, וממנו ניתן לראות את ה־מקום של האנושות. ירושלים כולה נשקפת מכאן, על צריחיה ומגדלי פעמוניה, על כיפת הסלע הבוהקת וכיפת כנסיית הקבר האפורה, האדירה. בגבעה הצרפתית עצמה אין קודש, מקדש שלמה לא עמד בה וישו לא נצלב בה, אבל היא משקיפה על העיר הכי קדושה שבקדושות.

ובכל זאת, יש היבט דתי בגבעה. שמה רומז למנזר צרפתי שאלה היו אדמותיו. יש אגדה אורבנית נחמדה, שלפיה הגבעה קרויה "פרנץ' היל", על שם קצין צבא אנגלי ושמו דיוויד פרנץ'. כנראה אין לסיפור הזה רגליים, ומצד אחר, לכו תדעו. המקום שממנו באת הוא תמיד מקום מומצא, יותר סיפור ממציאות. האם העב"מים אכן באו ופיזרו אבק מהפנט ליד בית הספר? האם עדי מכיתה ו' 2 באמת המתיקה אליך חיוך ברגע ההוא? האם פול מת בתאונת דרכים והוחלף בידי כפיל? לך תדע.

אני חולף על פני חילול קודש נדיר. פרויקט "ברוש הגבעה" הוא היחיד בשכונה שמגדליו מצופים באבן ירושלמית משויפת היטב, ולא מעובדת בגסות רומנטית. עם כל הכבוד לנוסטלגיה שלי, הגבעה הצרפתית קסומה באופן אובייקטיבי, והכל בזכות האבן. שכונה כזאת של מגדלי דירות בחולון, נגיד, היתה סתם משמימה. כאן הכל דבוק בירושלמיות. רק בשנות התשעים נכנס המראה המלוטש לאופנה. לא אופתע אם לשונו של מי שאחראי לכך דבקה לחכו.

הגעתי לקצה הגבעה, לטיילת הרזה שמשקיפה צפונה. כיום רואים ממנה את המוסך של הרכבת הקלה, ומעבר לו את חומת ההפרדה. כשהייתי ילד נשקף מהטיילת רק מחנה הפליטים שועפאת. איכשהו לא ראיתיו אז. מאות טיולים של ערב טיילנו כאן, ולא שאלתי אף שאלה על העוני והצפיפות ששם. הם היו מובנים מאליהם. ערבים הם כאלה. ככה הם מעדיפים להיות. המילים היחידות שידעתי לומר אז בערבית היו: "יאללה אוולאד, רוחו מין הון", שצעקנו לעבר ילדים שחיטטו בפחי האשפה. לא עצרתי לשאול את עצמי למה הם מחטטים באשפה.

גדלתי בגן עדן שמשקיף על הגיהינום, ובא קומפלט עם משקפיים ורודים שמסתירים את מה שלא כיף לראות. אני אמור לכעוס מאוד על המקום הזה, אבל אין בי כעס. אין לי איתו יחסי אהבה־שנאה, אלא אהבה־אהבה. המקום שבו גדלתי קדוש. אכעס במקום זה על רמות אשכול.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות