מנכ"ל אור ירוק: "המדינה מנהלת קמפיין נגד האזרחים"

תאונות הדרכים הן בעיה לאומית, אך כזאת שממש לא מקבלת את הטיפול הראוי מצד המדינה. התחום מטופל בכמה גופים - המשטרה, משרד התחבורה שאחראי על התשתיות ומשרד החינוך שאחראי על ההסברה — אבל אין בעצם גוף שמאגד את הטיפול בנושא תחתיו. אל הוואקום הזה נכנסת עמותת אור ירוק, שמשקיעה מאמצים גדולים במניעת תאונות דרכים ובקידום תרבות נהיגה בישראל. "הרשות הלאומית לדרכים אמורה לתכלל את הפעילות, אך בפועל היא לא עושה זאת", אומר ארז קיטה, שמונה למנכ"ל עמותת אור ירוק במרץ השנה, ואליו התלוותה הסטודנטית ספיר ריטבלט מבית הספר למדעי ההתנהגות וניהול משאבי אנוש במכללה למינהל.

לפרויקט המלא לחצו כאן

להניע את הממסד

בחמש השנים האחרונות חלה עלייה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים, וזאת אף על פי שכלי הרכב מצוידים במערכות בטיחות מתוחכמות יותר ושהכבישים טובים יותר. "תאונת דרכים זה אירוע נדיר יחסית", אומר קיטה, "תאונות קטלניות הן אירועים שבהם יש כשל שיכול להיגרם מכמה סיבות: תשתית, טעות הנהג, היעדר אכיפה או שאותו נהג לא קיבל את החינוך שהיה צריך לקבל והתאונה התרחשה. לצערנו, תאונות קטלניות קורות יותר ויותר בשנים האחרונות, והתפקיד של אור ירוק הוא להניע את הממסד לקחת אחריות. לא תמיד הנהג אשם.

"אם המדינה תעמוד בהתחייבויות שלה, להצבת 450 ניידות משטרת התנועה, 300 מצלמות מהירות, חינוך לכל שכבות הגיל, החמרה בענישה ובאכיפה — אנחנו מאמינים בלב שלם שהמצב יהיה יותר טוב. אנחנו עדים לזה שהמדינה לא עושה את זה ורואים את התוצאה — עלייה במספר ההרוגים".

מנכ"ל אור ירוק ארז קיטה והסטודנטית ספיר ריטבלט. "מצלמות מונעות תאונות" | צילום: אוראל כהן

מצלמות מהירות מונעות תאונות?

"בכל העולם כן. במקום שבו יש קשר בין מהירות לתאונה, כמובן ששם צריכים להימצא המצלמות, ולא סתם להציב אותן. בכל העולם זה עובד, ואין סיבה שבישראל זה לא יעבוד. ברגע שלא שמים את כל המצלמות, אז אין רצף ואז אדם רואה את המצלמה, מוריד את הרגל מהגז, עובר את המצלמה וממשיך. אך אם הוא היה יודע שעוד 2 ק"מ יש לו שוב מצלמה — הוא לא היה עושה את זה. צריך לרשת יותר, ויותר נכון".

אז למה לא פשוט מציבים מצלמות? נראה שזה דבר פשוט, וזו גם דרך קלה להכניס כסף.

"זה מכניס כסף מצד אחד, אבל מצד שני אין פה מקובלות ציבורית לעניין המצלמות. גם הדו"חות שמגיעים לא מטופלים. בתי המשפט לא יכולים לעמוד בעומס. התמונה היא מורכבת וצריך לטפל בה בכל המישורים. אי אפשר להגיד אנחנו עושים רק חינוך או פועלים רק באמצעות מצלמות. צריך לטפל בכל השכבות של הנושא המורכב הזה כל הזמן. המצלמות אמורות להיות מניעתיות, זה לא תחליף לניידות. המטרה היא להגיד לנהג להיזהר מכיוון שזה כביש מסוכן, שיוריד מהירות ויידע שיש סיכוי שייתפס ולכן שיתנהג בהתאם".

מה גורם ההשפעה הקריטי בתאונות קטלניות: תשתית, מהירות או תרבות נהיגה?

"מבחינתי, בטיחות בדרכים זה סוג של מוצר צריכה שהמדינה חייבת לספק. ברגע שהיא לא מספקת לי את זה כאזרח, כולנו נפסדים. המשטרה אומרת שהמהירות היא הגורם הראשון למעורבות בתאונות דרכים. תפקידנו כעמותה הוא להגיד, 'או.קיי, תאכפו ותמנעו את זה'. התפקיד שלנו הוא לגרום לכך שהאזרחים יקבלו את המוצר של בטיחות בדרכים כי האדם תמיד יעשה טעויות. זהו הטבע האנושי והמדינה צריכה לקחת אחריות ולמנוע את זה.

"למשל בעניין האופניים החשמליים. אי אפשר להוריד את הרוכבים לכביש ולהגיד להם, 'תסתדרו לבד'. צריך לבנות מסלולי רכיבה, קישוריות שגם יובילו אותך ממקום למקום כי הרבה שבילי אופניים פשוט נגמרים. צריך אכיפה, הסברה, תשתיות, חינוך בבית הספר — הפתרון הוא לא להעביר את הסכנה למקום אחר".

אין ראייה ארוכת טווח

עמותת אור ירוק הוקמה לפני 20 שנה על ידי אבי נאור, אביו של רן נאור ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי. במהלך שנות פעילותה מימנה העמותה עבור המשטרה רכישת 140 ניידות. "אבל זה לא התפקיד של אזרח לקנות ניידות. זהו הסף המינימלי של מדינה, זה מקביל לזה שאזרח יקנה טנק לצה"ל. המטרה היתה להניע את המדינה לקבוע סטנדרטים מסוימים ולקחת את זה משם, אבל לפעמים למדינה נוח שקונים לה ניידות ואז היא לוקחת את התקציב למקום אחר. אין עבודה עם תכנון ארוך טווח".

מה לגבי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים? איפה היא בסיפור הזה?

"תפקידה לתכלל את הפעילות הממשלתית בתחום הבטיחות בדרכים, אך היא מתנערת מאחריות. היא היתה אמורה לקבל תקציב של 550 מיליון שקל בכל שנה, והיא מקבלת רק 200 מיליון שקל. היא אמורה להיות גוף אוטונומי, שיודע לתת את התקציבים הנדרשים, לקדם יוזמות ורפורמות ולהביא אליו לדיון אפקטיבי את כל הנוגעים בדבר, ולמעשה היום זה גוף שעוסק רק בקמפיינים פרסומיים. הרשות אמורה לחקור לעומק 10 תאונות מתוך מטרה לשפר את הבטיחות. זה לא קורה. אמורים לתמוך בשוטרים, להביא שופטים לבתי המשפט לתעבורה — זה לא קורה.

"בתחום הבטיחות בדרכים המדינה מנהלת קמפיין נגד האזרח ואנחנו לא רואים את זה בשום תחום אחר, לא בחינוך, לא בביטחון פנים. אם חלילה דוקרים מישהו בשער שכם, לא אומרים לאוכלוסייה, 'בואו תלמדו קרב מגע, אתם לא יודעים להגן על עצמכם'. בתחום הבטיחות בדרכים, כל יום אני נוסע ושומע: 'אל תשתה', 'תחגור', 'אל תסמס', 'אל תשכח את הילד' — הכל זה אתה. המדינה לא לוקחת אחריות".

שאלת הסטודנטית: איזה מקום אתה מייחס למשאבי האנוש בעמותה?

"דרמטי, מכיוון שיש פה עובדים, גימלאים ומתנדבים מכל סוגי הקשת: בין אנשים שהוטל עליהם בצו בית משפט לפעול למען הקהילה, דרך משפחות שכולות או נפגעי תאונות דרכים וכלה בסתם אנשים שרוצים לתרום לתחום. כדי שכל מארג האנשים הזה ידבר את אותה השפה, זהו אתגר אדיר. הם המשאב העיקרי של העמותה. לעמותה אין נכסים, כל מה שהיא עושה זה להניע את ההון האנושי על מנת שזה יתרום לחברה הישראלית".