3 סיבות למשבר הכלכלי החמור בוונצואלה

"It's the economy, dummy", הסביר ביל קלינטון מה באמת משפיע על אנשים. ובהתאם לכך, טועה מי שחושב שמה שמניע את ההמונים המתקוממים בונצואלה זה הרג המפגינים, כליאת מנהיגי האופוזיציה, או הפיכת החוקה לדיקטטורית. כל אלה הם תוצרים של ההתקוממות ולא הסיבות לה. הסיבה היא המשבר הכלכלי שהולך ומתגבר.

לפני שפרץ המשבר הכלכלי – העם בונצואלה לא הוטרד כלל מכך שהמשטר הזה מכרסם בהדרגה בדמוקרטיה. להפך, העם הצביע בבחירות עבור השלטון של צ'אבז ויורשו מאדורו, ובהתלהבות רבה מהרטוריקה נגד ה"ינקיז", ה"גרינגוז", ו"אלה שרצחו את ישו". רק מרגע שהתחיל המשבר הכלכלי – העם החל להתקומם, והממשל בתגובה הפך את הכרסום ההדרגתי בדמוקרטיה לדהרה לעבר הדיקטטורה. זה הסדר הנכון של הדברים.

למשבר הכלכלי שלוש סיבות עיקריות. האחת – רפורמות הרווחה של צ'אבז היו מהירות מדי ותוך שנים ספורות נוצרו חובות. זאת לכשעצמה לא צריכה להיות סיבה למשבר, ומשטר בריא יודע להוריד מעט את הרגל מדוושת הגז, להמשיך את הרפורמות בקצב איטי יותר, ולסגור את החובות. אבל המשטר בונצואלה לא היה בריא.

סיבה שנייה למשבר היא ירידת מחירי הנפט בשנים האחרונות. ונצואלה יצרנית נפט ענקית, והדבר פגע בהכנסות מייצוא. למי תודה? לאמריקאים שמהפכת פצלי השמן שלהם הפכה אותם מיבואנית הנפט הגדולה בעולם למדינה שכבר לא מייבאת נפט כלל. גם ענקיות נפט אחרות כמו רוסיה או איראן נפלו לקרשים מהמהלומה האמריקאית האסטרטגית הזו, אבל הן הצליחו לקום בחזרה ולהתייצב איכשהו מבלי שתיווצר אצלן סכנה אמיתית למשטר.

והסיבה השלישית והרצינית ביותר למשבר בונצואלה היא מדיניות ההלאמות של צ'אבז ומאדורו. דוח של "טרנספרנסי אינטרנשיונל" (Transperancy International), הארגון העולמי למלחמה בשחיתות שלטונית, מצביע על ונצואלה כשיאנית העולם בהלאמות - עם מעל 500 חברות. אף מדינה אחרת אפילו לא קרובה למספרים האלה. לפי הדוח, החברות המולאמות האלה גם מפסידות, והרבה; ולב הבעיה הוא שהשלטון לא הסתפק בהלאמת נכסי הציבור המקומי אלא הלאים, ובגאווה לאומנית רבה גם נכסי חברות בינלאומיות. זה התחיל עם ענקית הנפט אקסון והמשיך עם חברות רבות אחרות, שהאחרונה שבהם לפני מספר חדשים הייתה יצרנית הרכב ג'נרל מוטורס. על הדרך עזבו את ונצואלה חברות כמו קוקה-קולה, פפסי, מקדונלד'ס, פרוקטר אנד גמבל, קימברלי-קלארק, ענקיות הצמיגים ברידג'סטון ופורד. חלק עזבו אחרי שנכסים שלהם הולאמו, חלק ברחו לפני ההלאמה, כשהן מוכרות את נכסיהן במחירים נמוכים מאד. וכשכמות כזו של חברות ענק עוזבת – התוצאה הבלתי נמנעת היא משבר כלכלי עצום, ובפרט – אבטלה, ירידה בייצור, וירידה ביכולת להחזיר חובות.

וגם האינפלציה הגיעה, כשהממשלה שכבר לא מצליחה לאסוף את הדרוש לה ממסים (כי הפעילות הכלכלית כל-כך ירדה) נאלצת לממן את פעילותה על ידי הדפסת כסף נרחבת. כמה אינפלציה? אין לדעת. כבר כמה שנים שהממשל לא מפרסם נתונים. ההערכות הן סביב 700% אינפלציה בשנה הנוכחית.

והמשבר. הוא כברכה חמור שיש מחסור בלחם. הפיתרון של הממשלה? הלאמת המאפיות, אלא מה.

את המחיר משלם בעיקר העם בונצואלה, אבל אסור לשכוח עוד קבוצה שסובלת מהמשבר. קצת פחות מאנשי ונצואלה – אבל סובלת. הכוונה היא לאנשים כמו ג'ייסון קורבין, נועם חומסקי, ג'וזף סטיגליץ ודב חנין שפרגנו פומבית במשך שנים למשטר בונצואלה, תוך שהם מתעלמים מהפגיעה ההדרגתית בדמוקרטיה, מהלאומנות, ומהרטוריקה הגזענית. לנין טבע את ההגדרה "אידיוט שימושי" לאנשים מהסוג הזה. הם קיוו שצ'אבז מביא להם סוף-סוף את הדוגמה הראשונה בהיסטוריה לשלטון שמיישם מדיניות מרקסיסטית של הלאמות נרחבות ולא גומר עם משבר כלכלי ומשטר רודני. אבל כנראה שהגיע הזמן להבין שזה פשוט לא אפשרי.

 

הכותב, ד"ר ישי מעוז, הוא איש המחלקה לכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה