פתיחת שנת הלימודים 2017: זה הזמן להעדפה מתקנת

משרד החינוך חשף לאחרונה את הדירוג הסוציו-אקונומי של בתי הספר בישראל. המדד מורכב ממספר משתנים ביניהם, המיקום הפריפריאלי של בית הספר, ארץ המוצא של התלמידים, השכלת ההורים, ההכנסה לנפש ועוד. המדדים לא מפתיעים ובעיקר משקפים את הפערים העמוקים במערכת החינוך בישראל. שוב עומדת מולנו המראה שמשקפת מציאות עגומה בה בישראל של 2017 יש ילדים שווים וילדים שווים יותר.

רבות דובר על הפערים העצומים בתקציב החינוך לתלמיד כתוצאה מהמימון המשלים של רשויות מקומיות בנוסף למימון באמצעות כספי ההורים. תקציב משרד החינוך לתלמיד הוא כמעט אחיד, כאשר שיעור ההעדפה המתקנת בו הוא מזערי ועומד על אחוזים בודדים, אולם רשויות מקומיות חזקות מוסיפות מתקציבן אלפי שקלים לשנה לתלמיד, וכך יוצא כי תלמיד הלומד בשכונה מבוססת וברשות מקומית חזקה נהנה מתקציב חינוך גבוה פי כמה בזכות מימון הרשות, תשלומי הורים וגיוס כספים על ידי בית הספר, בעוד שתלמיד מרקע סוציו-אקונומי נמוך נאלץ להסתפק במימון משרד החינוך ולעתים בתרומות ופרויקטים מזדמנים.

אקדמאים מועסקים בכ-90% יותר מבוגרי תיכון

אמנם הנושא הנידון כאן עוסק בהיבט מקומי פריפריאלי, אולם, אין ספק כי האינטרס כאן הוא לאומי! ברור כי אוכלוסייה משכילה מניעה את הכלכלה קדימה וניתן להוכיח זאת באמצעות בחינת הנתונים אודות מספר המובטלים במשק ביחס לשנות הלימוד שלהם. על פי הלמ"ס, מינואר 2015 מספר המובטלים, שלהם עד 12 שנות לימוד, עמד על 174,501.

לעומת זאת, מספר בעלי 17-13 שנות לימוד המוגדרים כמובטלים עמד על 21,985 בלבד. כלומר בעלי השכלה גבוהה מועסקים בכ-90% יותר מאשר בוגרי תיכון או פחות מכך. מהנתונים הללו ניתן ללמוד כי, כי ככל שההשכלה של אדם גבוהה יותר, כך גדל הסיכוי שלו להרוויח יותר, ובנוסף, מעידים על כך שהסיכוי של אדם למצוא עבודה גדל ככל שהוא משכיל יותר.

ביה"ס מוגבל בפיצוי על חסכים בבית

ואם נחזור להיבט המקומי, אציין כי המילה "פריפריה" עולה פעמים רבות בדיונים על הזנחה ממשלתית. הפריפריה אכן מוזנחת על ידי הממשלה. מחקר שפרסם מכון ואן ליר מציין כי מערכת החינוך לבדה אינה יכולה לסגור את הפערים בחברה בישראל.

כפי שמעידים מחקרים רבים, יש אצלנו מתאם גבוה בין הישגים בחינוך לרקע החברתי-כלכלי של התלמיד. בנוסף, בישראל שיעור הילדים החיים מתחת לקו העוני הוא מהגבוהים ביותר במדינות המפותחות, ונתון זה לבדו מסביר לא מעט מהתוצאות הבינוניות של ישראל במבחנים בינלאומיים. עם זאת, לבית הספר יכולת מוגבלת לפצות על חסכים בבית, ולכן צמצום פערים בחינוך מחייב, מעבר לנעשה במערכת החינוך, גם התמודדות עם תנאי העוני שבהם חיים רבים מהילדים הלומדים במערכת החינוך.

מערכת החינוך הציבורית שייכת לכולנו, אם לא נשמור ונחזק אותה נמצא את עצמנו בחברה מפולגת ומקוטבת יותר מתמיד ולכן אני מאמין כי יש לשנות את מנגנון התקצוב על מנת לצמצם פערים חינוכיים-חברתיים כדי לאפשר מתן הזדמנויות שוות לכולם.

אני קורא לממשלה להנהיג רפורמה שתכלול מספר מהלכים מרכזיים: ראשית, כיוון שיש יש פערים עצומים בתקציב החינוך כתוצאה מהמימון המשלים של הרשויות המקומיות החזקות, יש לאזן זאת על ידי המדינה; לקדם מנגנון תקצוב בית ספרי לפי מאפייני

התלמידים הלומדים בהם תוך מתן העדפה מתקנת לבתי ספר ספציפיים המקבלים תלמידים מרקע כלכלי חלש יותר ולא רק לפי מאפייני הישוב כולו; לקדם תוכניות התערבות הפועלות להעלאת המוטיבציה והאמונה העצמית של אותם תלמידים ביכולתם להגיע להשכלה גבוהה; לאפשר אינטגרציה ולא נדידת תלמידים חזקים ומבוססים לבתי ספר ספציפיים תוך ריקון בתי ספר אחרים מכוחות חזקים וכן לאכוף בפועל את האיסור על תנאי קבלה, ישירים או עקיפים באמצעות שכר לימוד נוסף, המאפשרים לבתי ספר למיין תלמידים.

בנוסף, יש לצמצם את התמיכה של המדינה במסגרות פרטיות ולהגביל את נושא תשלומי ההורים שמאפשר מימון פרטי משלים בבתי-הספר הציבוריים, הרחבת הקמת בתי ספר ורשתות חינוך על ידי עמותות הורים וגופים מסחריים ועוד. יש לתת את הדעת גם על בעייתיות מודל ה"ניהול העצמי", לפיו כל בית ספר מתנהל כמשק סגור ומגייס משאבים. כך, בתי ספר חזקים יכולים לגייס יותר כסף והם הופכים לאטרקטטיביים עבור חברות ומפרסמים.

יש תמימות דעים גדולה בין חוקרי החינוך שאין קשר ישיר בין רמת התקצוב להישגים, ודאי לא קשר אוטומטי. (למשל מחקר של מכון ואן ליר על התקצוב הדיפרנציאלי למערכת החינוך). ברור כי נקודת המוצא להעדפה מתקנת בתקצוב החינוך היא תוכנית פעולה לאומית לסגירת פערים. עם זאת ברור שלא ניתן להוציא לפועל תוכנית כזו ללא המשאבים הדרושים.