אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מגה היסחפות: נאמני מגה מנפצים את גבולות הטעם הטוב צילום: עמית שעל, אוראל כהן, יובל חן

מגה היסחפות: נאמני מגה מנפצים את גבולות הטעם הטוב

הדרישה של נאמני מגה לשכר טרחה מופרך של 153 מיליון שקל היא התלהמות כוחנית ונזק חברתי. כך צריך להתייחס אליה

27.09.2017, 06:48 | אמיר זיו

בעולם מתוקן אפשר היה להתחיל ולסיים את הטור הזה בפסקה אחת: 153 מיליון שקל כשכר טרחה על טיפול בהסדר נושים של חברה — כל חברה — הוא סכום מופרז בעליל. לא משנה באיזו דרך פתלתלה הגיעו נאמני רשת מגה לסכום הזה (ותכף נגיע לפתלתלה), התוצאה המספרית אינה מתקבלת על הדעת. היא חורגת מכל היגיון בריא ומנפצת גבולות של טעם טוב. פשוט כך, אינטואיטיבי ככל שיישמע.

קראו עוד בכלכליסט

בעולם מתוקן לא היה נדרש לנמק התנגדות לשכר טרחה של 153 מיליון שקל. די היה במעט כבוד עצמי ושמירה על פרופורציות מצד הנאמנים, והם היו משאירים את הדרישה הזאת סרוחה על רצפת חדר הישיבות שבו נהגתה, יש לשער שעל ידי המתמחה המבריק והאמביציוזי של המשרד.

אבל העולם אינו מתוקן עוד. טעם טוב, כבוד עצמי והיגיון בריא נתפסים כחולשות שיש להכחיד. לכן נידרש בכל זאת לכמה עובדות.

נאמני מגה מימין אמיר ברטוב גבי טרבלסי ואהוד גינדס, צילום: עמית שעל, אוראל כהן, יובל חן נאמני מגה מימין אמיר ברטוב גבי טרבלסי ואהוד גינדס | צילום: עמית שעל, אוראל כהן, יובל חן נאמני מגה מימין אמיר ברטוב גבי טרבלסי ואהוד גינדס, צילום: עמית שעל, אוראל כהן, יובל חן

אופס, טעינו

נתחיל דווקא מהסוף: בדיון שהתקיים שלשום בבית המשפט התעקשו נאמני מגה — אהוד גינדס, אמיר ברטוב וגבי טרבלסי — שהם ראויים וזכאים לקבל 153 מיליון שקל בגין פועלם בייצוב רשת מגה שקרסה, מכירתה והשבת מרבית החוב לנושים. לאורך הדיון הדפו גינדס, ברטוב וטרבלסי (להלן גיברט"ר) בעוז כל נימוק נגדי, פקפוק או תהייה שהעלו השופט אילן שילה ונציגי כונס הנכסים הרשמי בנוגע לסכום המפלצתי.

איך בכלל נולד המספר של גיברט"ר? אחת החלופות בתקנות החברות מאפשרת לנאמנים לקבל עד 12% מהכסף שהצליחו לאסוף לטובת נושי מגה. יותר מכך, התקנות אף מאפשרות לבית המשפט להגדיל את התשלום ב־3% אקסטרה, עד ל־15% מהקופה, אם הנאמנים השקיעו מאמץ מיוחד והשיגו הצלחה מרשימה.

הנאמנים הסבירו שמכיוון שבקופה הצטברו 1.025 מיליארד שקל (גם לחישוב הנדיב הזה עוד נגיע), ומכיוון שהם בהחלט לגמרי וללא ספק השקיעו מאמץ מיוחד, ומכיוון שהם ללא עוררין הציגו הצלחה כבירה שבכבירות, הרי שהם זכאים לבונוס־אקסטרה ולתשלום מקסימלי של 15% מהכספים שהצטברו בקופה. ו־15% מ־1.025 מיליארד שקל, יודע כל מתמחה, הם 153 מיליון שקל (וקצת). ככה, פשוט.

רק עובדה טכנית אחת נשתכחה מחישוביהם של גיברט"ר: השכר שהם דורשים מבוסס על ההנחה שישיבו לנושי מגה יותר מ־80% מהחוב כלפיהם. זה הרף שמאפשר את התשלום המקסימלי של 12% ואת בקשת האקסטרה של ה־3%. אלא שהרף הזה — נפסק בעבר — מדבר על החזר של 80% נטו, כלומר אחרי שקוזז שכר הטרחה של הנאמנים. ומה לעשות שהדרישה המפלצתית של הנאמנים מצמקת את הקופה ומצ'קמקת את ההחזר לנושים, וכבר אין 80% והלכה גם האקסטרה? אופס.

מתעלמים ממה שנוח הנאמנים אחראים רק ל־3% מהכספים שקיבלו הנושים מבדיקה שערך "כלכליסט" עולה כי 97% מהכספים שחילקו הנאמנים לנושים עד היום, היו מגיעים אליהם בכל מקרה, גם אילו גינדס, ברטוב וטרבלסי לא היו ממונים לתפקידם, וזאת משום שמדובר בכספים שמעורבות הנאמנים בהשגתם קטנה או בלתי קיימת ענת רואה, תגובה אחתלכתבה המלאה

משגילה את הפרט החשוב שנשכח בחשבון שהוגש לו, השופט הזועם שלח את השלישייה לחשב מסלול מחדש ולהגיש לו בשבוע הבא חישוב אלטרנטיבי, במונחי נטו. ניתן לשער שבכירי המתמחים כבר הוזעקו לחדר הישיבות עם המחשבונים. יש למה לחכות.

חצי מהסכום כבר היה שם

ועכשיו לקופה שהצטברה. מתוך 1.025 מיליארד השקלים, 160 מיליון שקל כבר היו בה כשגיברט"ר מונו לתפקידם. פשוט שכבו שם, בתום תהליך הבראה וקיצוצים שנעשה עוד קודם בניסיון להציל את מגה. אלה היו 160 מיליון שקל שאפשרו לנאמנים להמשיך להפעיל את רשת מגה כעסק חי, לשלם משכורות ולקנות סחורה עד למכירתה. הם לא היו צריכים לנקוף אצבע בשביל 160 מיליון השקלים האלו, ובכל זאת הם מבקשים עליהם כסף.

330 מיליון שקל נוספים הם מימוש ערבות שנתנה רבוע כחול, החברה־האם של מגה, להבטחת חובות הרשת לבנקים. על הערבות הזאת הוסכם עוד טרם מונו גיברט"ר לנאמנים. זה לא מנע מהם לכלול גם את 330 מיליון השקלים האלה בחישוב הכסף שהביאו לקופה.

אם מקזזים 160 מיליון שקל ומפחיתים עוד 330 מיליון שקל, הרי שבקופה הצטברו הודות לפעולות הנאמנים רק 535 מיליון שקל. סכום יפה, אבל כזה שמצניח את ההחזר הממוצע לנושים לאזור ה־50%.

השופט אילן שילה , צילום: מוטי קמחי השופט אילן שילה | צילום: מוטי קמחי השופט אילן שילה , צילום: מוטי קמחי

ו־50% החזר מקנים לגיברט"ר את הזכות לדרוש רק 7% שכר טרחה. זה כבר לא 12% ובטח לא 15%. אם זה יהיה החישוב, הרי ששכר הטרחה המקסימלי יצנח לכרבע בלבד מצוק גיברט"ר המקורי, שהתנשא ל־153 מיליון שקל. עדיין המון, אבל זה כבר סכום שאדם סביר יכול להתחיל לתפוס.

יכולת מיוחדת לצאת מפרופורציה

הכנ"ר הקודם דוד האן עשה מלאכתו נאמנה במקרה הזה והתנגד בתוקף לסכום המופרך. גם הכנ"רית החדשה סיגל יעקבי לא היססה להתנגד ובתגובתה לבית המשפט הדגימה באופן מאלף עד כמה השכר מנותק מכל תקדים, ומנותק גם מן המציאות.

הסכום חסר פרופורציה, כתבה, אפילו בהשוואה לשכר האסטרונומי וחסר התקדים אז ששולם לנאמני רשת קלאב מרקט שקרסה. סדרי הגודל דומים, הנסיבות דומות, ושם שולמו בסופו של דבר, בתום בקשות חוזרות ונשנות להגדלת השכר, כ־24 מיליון שקל — פחות משישית הסכום שנתבע כעת.

למען האמת, הכנ"רית לא היתה חייבת להזכיר את המספרים של קלאב מרקט. טרבלסי הרי היה נאמן גם בתיק ההוא, והוא יודע היטב כמה הרוויח שם. לאור דרישת השכר הנוכחית שהגיש, קשה להימנע מהמסקנה שמאז הוא שכלל עד מאוד את יכולות החריגה מפרופורציה.

הכנ"רית הראתה שחישוב שכר הנאמנים לפי המסלולים האחרים שקבועים בחוק, כולל תשלום נדיב לפי שעות עבודה, היה מזכה אותם ב־12 מיליון שקל לכל היותר; היא הביאה לשם המחשה את שכרו של איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל, הרשת הגדולה בארץ, שלפיו באופן פרופורציוני היה עליהם להשתכר כ־3.7 מיליון שקל בלבד בעבור חצי שנת הפעילות שלהם עד למכירת מגה; היא הסבירה שהיענות לתביעת השכר של גיברט"ר תקזז 20% מההחזר לנושים הרגילים — חקלאים, ספקים, מפיצים וקבלני שירותים קטנים שבשבילם כל אחוז החזר עשוי להיות עניין של חיים או מוות; והיא שבה וטענה את טיעון השכל הבריא שאיתו התחלנו: הדרישה של הנאמנים פשוט חסרת פרופורציות וחורגת מגבולות הטעם הטוב.

בסופו של דבר הציעה הכנ"רית "להסתפק" בכ־25 מיליון שקל, שעליהם "תפנק" בשביל המאמץ וההרגשה הטובה בעוד אקסטרה של 3 מיליון שקל (סכום שבני תמותה שמרוויחים שכר ממוצע יידרשו לעבוד בעבורו 24 שנה. אקסטרה). בסך הכל היא הניחה על השולחן הצעה נדיבה במיוחד של 28 מיליון שקל.

יש על מה לדבר? לפי התגובה של גיברט"ר, הכנ"רית היא לא יותר משריד טרחני של עולם ישן, שמתעקש על פרופורציות, מידתיות וגבולות של היגיון. שאיזה מתמחה יעדכן אותה בבקשה שהעולם אינו מתוקן עוד.

מקבילה פיננסית לצווחות בכנסת

92 עמודים עמוסי סופרלטיבים וחישובים מפולפלים מחזיקה בקשת הנאמנים לשכר הטרחה שלהם. מכירת מגה היא "הישג עצום", התמורה "פנומנלית", ההחזר לנושים "יוצא דופן", פעולות הנאמנים "חורגות במובהק מהרגיל", הצפת הערך "לא מובנת מאליה", והיא תולדה של "נחישות ומקצועיות". כאילו התגלגל לידיהם המסמך שכתב סטיב ג'ובס אחרי השקת האייפון.

אפשר להסכים ששלושת הנאמנים עשו מלאכתם נאמנה, הצליחו להחזיק את מגה בחיים, למכור במחיר טוב ולהחזיר לנושים סכום נאה. הם ראויים לשכר הגון, אפילו גבוה, כזה שייתן מוטיבציה לבאים אחריהם. נאמנים ומפרקים עם מוטיבציה הם מפתח לשיפור ההחזר לנושים.

אבל חשוב לזכור שלא מדובר בכסף של אבא שלהם. הכסף שאספו הוא נכס של הרשת שהופקדו עליה, והמשימה העיקרית שלהם היא להעביר את הכסף הזה למאות ואלפי הנושים שמגה חייבת להם כסף (והם, אגב, ימתינו עד שיקבלו את המגיע להם ארבע שנים לפחות).

נאמנים של חברה בקריסה הם פקידים מטעם בית המשפט, ובמידה מסוימת לפחות גם נציגים של הציבור. כאשר הם מפריזים כך, לטובתם האישית, זו הפרה של האמון שניתן בהם. וזה כבר עניין שחורג מהתיק של מגה.

אנחנו אוהבים להזדעזע מפוליטיקאים ואנשי ציבור שדורכים על נורמות, מתעלמים מגבולות הטעם הטוב ומתלהמים ככל העולה על רוחם, באופן שגורם לנו להתבייש בכך שהם מייצגים אותנו. ובכן, תביעה של 153 מיליון שקל מכספי הנושים היא התלהמות בוטה. היא אולי מכוסה בשפע מספרים ודיאגרמות ומכובסת במילים של בית משפט, אבל היא עדיין התלהמות. היא הפרזה שנובעת משחרור רסן, מאובדן הבושה בדריכה על נורמות מקובלות, ומההפנמה שכוחנות מנצחת.

153 מיליון שקל שכר טרחה על חשבון קופת הנושים הם המקבילה הפיננסית לפוליטיקאים שצווחים בכנסת, ראשי ועדות שמעליבים אזרחים או נציגי ציבור כוחניים ונטולי מורא שסודקים את כללי ההתנהלות הדמוקרטיים. הנזק החברתי שגורמים אלה ואלה דומה הרבה יותר מכפי שניתן לשער. ובאלה כמו באלה צריך להיאבק. צמצום דרמטי של שכר הטרחה יכול להיות נקודת התחלה טובה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות