"היום בכדורגל אתה צריך להתעשר או למות"

לואיס אדווארדס היה קצב מנצ'סטרי מוצלח בשנות החמישים שרצה הכרה וכבוד והחליט להשיג את הדברים הללו על ידי רכישת מניות של מנצ'סטר יונייטד — אז "הקבוצה השנייה" של העיר. המועדון, שהיה חברה בע"מ (כמו כמעט כל מועדון אנגלי), היה בבעלות כמה בעלי מניות שהחזיקו בהן כ"אנשים מכובדים" בקהילה. מניות רבות היו גם בבעלות חברי המועדון המקוריים, שבשנות השישים כבר היו זקנים מאוד או מתים מאוד. אדווארדס החליט ללכת על המניות שלהם כדי להשתלט על המועדון ושכר עורך דין שעבר בין בתים של אלמנות של בעלי מניות ורכש מהן אותן בסכום מינימלי וחצי קילו נקניקיות.

"המיליארדר הראשון בכדורגל הוא רומן אברמוביץ'. הוא רכש את צ'לסי לא בגלל אהבת כדורגל או אגו טריפ אלא מטעמים אסטרטגיים" | צילום: איי אף פי

מנצ'סטר יונייטד השתנתה הרבה מאז. בנו של לואיס, מרטין, מכר את המניות של הקבוצה בכ־65 מיליון ליש"ט — רווח ענק מכמה שקי נקניקיות, אבל סכום מגוחך עבור מועדון ששווה כיום כ־3 מיליארד ליש"ט, נסחר בבורסה ונשלט על ידי טייקוני נדל"ן, מסחר וספורט אמריקאים, משפחת גלייזר. וברור שזה לא הדבר היחיד שהשתנה מאז.

לא אגו טריפ. אסטרטגיה

ג'יימס מונטיגיו, עיתונאי וסופר אנגלי, סוקר את הכניסה של הסופר־מיליארדרים לכדורגל האנגלי. בדרך כלל הוא כותב ספרים וכתבות אופטימיות על אהבת המשחק במקומות הקשוחים בעולם — מהמזרח התיכון ועד צפון קוריאה. ואולם, כתיבת הספר, The Billionaires Club, מותירה אותו פסימי מאוד בקשר לכיוון של המשחק. "הדינמיקה השתנתה לחלוטין במשחק שהפך משאלה של מי מנצח בגלל שהוא טוב יותר על המגרש, לשאלה של למי יש יותר כסף ויכול לקנות את מי שהכי טוב", הוא אומר בראיון ל"כלכליסט". "הכדורגל הפך מאירוע קהילתי, מקומי, תרבותי לאירוע גלובלי — מאבק אסטרטגי בין מיליארדרים ונסיכויות נפט. וקשה לראות את זה משתנה — כל המודל הישן והקהילתי של הכדורגל תחת מתקפה מהאנשים הכי עשירים בתבל".

לפי מונטיגיו המגמה החלה ברוסיה. "המיליארדר הראשון בכדורגל הוא רומן אברמוביץ'. הוא רכש את צ'לסי לא בגלל אהבת כדורגל או אגו טריפ, אלא מטעמים אסטרטגיים. המעמד של האוליגרכים מול ולדימיר פוטין היה עדין. כולם הרוויחו את הכסף שלהם בדרכים מסתוריות, ספק חוקיות — אברמוביץ' לא שונה. פוטין, שקיבל את התמיכה של האוליגרכים, הציב בפני כולם עובדה: 'לכם יש כל הכסף אבל לי יש כל האקדחים. תהיו איתי, תשלמו לי ולמקורביי ותשרדו'. היו כאלו שיצאו נגדו ולא שרדו — נשלחו לכלא או מצאו עצמם בגולה או מתים. אברמוביץ' החליט להיות איתו והוא חלק מהשחיתות הממוסדת ברוסיה של פוטין". לפי מונטיגיו, לצ'לסי היה תפקיד במעמד של אברמוביץ' מול פוטין. "המועדון העניק לאברמוביץ' משהו שלא היה לחבריו האוליגרכים האחרים — נראות". וברוסיה של פוטין, שבה התדמית חשובה לא פחות מהמהות והתוכן, הנראות הזו הבטיחה לאברמוביץ' המשך מערכת יחסים תקינה עם המנהיג הכל יכול וגם קשרים חשובים בבריטניה. ההשפעה של המהלך האסטרטגי של המיליארדר היתום מסראטוב על הכדורגל היתה עצומה. "אברמוביץ', עם הון מוערך של מיליארדים, היה יכול לבזבז כמה שהוא רוצה על שחקנים ומשכורותיהם. אם מישהו רצה להתחרות, הוא היה צריך למצוא משאבים דומים ולבזבז כסף דומה. מועדונים היו צריכים להתעשר או למות במהלך ניסיונם להתעשר. אחרי אברמוביץ' כולם פתאום חיפשו בעלים מיליארדר, ומיליארדרים החלו לחפש מועדונים לצרכים אסטרטגיים".

בבונדסליגה כבר יש לא מעט קבוצות בבעלות של תאגידים, ומרטין קינד, הבעלים של האנובר 96, נלחם משפטית בחוק ה-50+1, שמחייב שהקבוצות יהיו בבעלות של קבוצות. אם לא תהיה קריסה של זכויות השידור או קריסה של הכלכלה, אין סיכוי שהמיליארדרים יעזבו את המשחק — וכל מי שמתחרה נגדם עדיין צריך למצוא כסף איכשהו

מה הדבר הכי מפתיע שלמדת בזמן כתיבת הספר?

"תאקסין שינאוואטרה היה הבעלים של מנצ'סטר סיטי לפני השייח'ים מאבו דאבי. כשישבתי ודיברתי איתו, הרגיש לי שהוא שונה מכל המיליארדרים האחרים בכדורגל. וזה בגלל שהוא רכש את הקבוצה רק בשביל האגו שלו. אף על פי שהיה ראש ממשלת תאילנד, הוא לא רכש את הקבוצה בגלל אסטרטגיה שלא קשורה לכדורגל. הוא היה באגו טריפ. ואיכשהו זה עוד היה מנחם ואנושי ביחס למיליארדרים האחרים בכדורגל, שעושים הכל מתוך שיקולים שממש לא קשורים לכדורגל או אגו".

יש דרך חזרה?

"אין כל כך דרך חזרה. כמו כמעט כל תחום בחיים, גם הכדורגל נשלט עכשיו על ידי ה־1%. הרעיון של מועדון שמייצג את מה שאתה, את הזהות שלך, את הקהילה שלך — כל מה שמיוחד בכדורגל והפך אותו לתופעה שהוא, נשכח לחלוטין. והבעיה היא שלרוב האוהדים זה בכלל לא משנה איך הבעלים עשה את הכסף או איזה עבר נורא ואיום הוא מסתיר עם הכדורגל. העיקר שישקיע כסף בקבוצה. עכשיו, כל מה שלמדתי מהאנשים הללו זה שממש לא אכפת להם מה המשמעות של המועדון לקהילה. יש להם יותר במשותף עם המיליארדרים של הקבוצות האחרות מאשר עם האוהדים של הקבוצות שבבעלותם. העולם הערכי שלהם התעוות מתישהו בשנות ה־20 לחייהם. הם החליטו שכסף חשוב יותר מחיי אדם, ממוסר ומערכים. והם כמעט כולם היו מוכנים להעביר את המועדון לעיר אחרת אם זה היה משתלם להם. אנחנו רואים את זה קורה כל הזמן בארה"ב, ובאירופה — אני מתאר לעצמי — זה יקרה גם בקרוב".

.

אין מיליארדר ישר?

"ברור שיש. גם לא כולם שולטים במועדון מתוך מניעים אסטרטגיים. חלקם באמת קנו משהו מתוך אהבה לקבוצה שהם גדלו עליה. אבל, קטאר ואבו דאבי מסתירות עם הכדורגל שיטת ניצול עובדים שדומה לעבדות האוליגרכים ששולטים בקבוצות עובדים בשיטה שמבוססת על שחיתות שלטונית והפרת זכויות אדם. המיליארדרים האמריקאים השיגו את כספם גם כן בשיטות בעייתיות ומעוררות מחלוקת, שלא לדבר על הסינים. אפילו לסטר סיטי 'הסינדרלה' היא בבעלות מיליונר תאילנדי שעובד עם החונטה הצבאית בתאילנד והדיח את המתחרה שלו בעזרת הצבא. ולכולם יש הרציונל שמה שחשוב זה המועדונים הגדולים. המותגים הגדולים שיכולים לסייע לשאוב כסף מכל העולם. בעיקר מאסיה. והם כולם דוחפים להעלמת המועדונים הקטנים והקמת ליגת־על אחת באירופה. אולי בעולם".

אבל אנחנו רואים שיש מודלים אחרים לבעלות אחרת — נגיד בגרמניה או בספרד.

"כן, אבל מאתגרים את המודלים האלה — בגלל המאבק הזה להשיג כמה שיותר כסף. אנשים חושבים שהמודלים האלה מחזירים אחורה את הקבוצות שאינן בבעלות מיליארדר. בבונדסליגה כבר יש לא מעט קבוצות בבעלות של תאגידים, ומרטין קינד, הבעלים של האנובר 96, נלחם משפטית בחוק ה-50+1, שמחייב שהקבוצות יהיו בבעלות של קבוצות. אם לא תהיה קריסה של זכויות השידור או קריסה של הכלכלה, אין סיכוי שהמיליארדרים יעזבו את המשחק — וכל מי שמתחרה נגדם עדיין צריך למצוא כסף איכשהו. מחאות עוזרות, למשל המחאה של ליברפול על העלאת מחירי הכרטיסים. אבל הבעיה העיקרית היא רגולציה. הרגולטור צריך להיות האיש הכי חכם וישר בחדר. בכל חדר. וזה לעתים נדירות המקרה. הרגולטורים הופכים ככה רק לכלי בידי ההון".

אתה נשמע מאוד פסימי.

"אני מאוד פסימי. למשל, הסיפור של פורטסמות'. המועדון היה בבעלות משפחת גאידמק. כשהיא קרסה כלכלית, המועדון קרס כלכלית ואז התחילו להתייחס אליו כאל כלי בלבד בלוח השחמט של העשירים. גאידמק ממש העביר את המועדון כתשלום על חוב אישי שלו כדי שהנושים שלו ייקחו כסף מהמועדון וכך הוא יחזיר את מה שהוא חייב להם. המועדון עבר ידיים בין בעלים רוסים, ישראלים, מדובאי, מלטביה ועוד. לאף אחד מהם לא היה אכפת מהמועדון שקרס כלכלית וספורטיבית. ורק כשהוא הגיע לליגה הרביעית, האוהדים התאגדו ורכשו אותו. מחקו חובות, השקיעו בנוער, הפכו אותו למועדון קהילתי שוב והוא חזר להצליח. זה היה אירוני במיוחד שמי שהיה המפרק של המועדון שמכר להם אותו היה טרבור בירץ', שהכניס את אברמוביץ' לכדורגל כשהיה המנכ"ל של צ'לסי. בכל מקרה, הם גם דיברו שם על 'המועדון שלנו', על 'הקהילה שלנו', על זה שההצלחה לא חשובה כמו עצם השליטה של האוהדים במועדון. ואז הגיע מיליארדר מאמריקה — מייקל אייזנר, מנכ"ל דיסני לשעבר — ורצה לקנות את המועדון, וביום למחרת כולם שכחו כמה חזק הם נפלו בגלל שעפו קרוב מדי לשמש. רק הריח של ההצלחה עיוור את כולם".