כוכבים או פועלים - מה עדיף?

אגון פרנק וסטפן נויש, שני חוקרים לכלכלה ואסטרטגית עסקית באוניברסיטת ציריך, ניגשו לחקור את ההשפעה של פערי שכר על קבוצות כדורגל. במחקרם מ-2011 הם ערכו השוואה בין פערי השכר בתוך הקבוצות להישגי הקבוצה בליגה הגרמנית.

במחקר, The effect of wage dispersion on team outcome and the way team outcome is produced, הם בדקו את תוצאות הקבוצות בליגה הגרמנית בין עונות 1995/1996 עד 2006/07 וראו שאין "נוסחת שכר" להצלחה.

עם זאת, הם כן זיהו שקבוצות עם משכורות מאוד שיוויוניות מצליחות וגם קבוצות עם פערי שכר גדולים מאוד הן מצליחות. "קבוצות עם רמה בינונית של פערי שכר לא ממצות את מגוון הכישורים של השחקנים שלהן" כתבו.

כלומר, לפי המחקר שלהם יש לקבוצה שתי אפשרויות חלוקת שכר שיכולות לסייע בהצלחה על המגרש: קבוצה עם שניים-שלושה כוכבים רציניים שמרוויחים המון כסף ביחס לחבריהם לקבוצה, או קבוצת כדורגלנים שמרוויחים פחות או יותר את אותו הסכום.

לפי החוקרים עניין התגמול לשחקנים צריך להיות קשור ל"תרבות הקבוצה": "עניין התגמול הוא חשוב מאוד בתרבות הקבוצה, התוצאות מהמחקר שלנו מראות שקבוצות צריכות להיות בעלות תרבות חזקה של אינדיבדואליזם ופרסים אישיים או להיות בעלות תרבות של שיתוף פעולה, עבודת צוות ובונוסים קבוצתיים."

החוקרים בדקו גם סגנונות משחק של הקבוצות וגילו: "מצאנו עדויות ברורות שמבנה השכר בקבוצה משפיע באופן מובהק על סגנון המשחק. קבוצות עם מבנה שכר מאוד היררכי מבצעות הרבה יותר ריצות אישיות וכדרורים של שחקנים מאשר קבוצות עם תקציב שכר שיוויוני".

איך מודלים כל כך שונים יכולים להיות מוצלחים באותו הזמן? מחקרים כלכליים-התנהגותיים רבים מראים שאנשים מתרעמים על הפרשי שכר קטנים יחסית בעבודתם - מאשר הפרשי שכר גדולים יותר. כלומר, סביר יותר להניח שכדורגלן שמרוויח 20 אלף דולר בחודש יפתח יותר טינה כלפי חבר לקבוצה, בעל כישורים דומים, שמרוויח 40 אלף דולר בחודש, מאשר לחבר לקבוצה, טוב בהרבה, שמרוויח 500 אלף דולר בחודש. "הרלוונטיות של ההתחשבות בהוגנות יורדת כאשר חוסר שיוויון גדל" לפי החוקרים מציריך.

בוריס גרויסברג, חוקר מהארוורד, גילה ממצאים דומים ב-2007 כאשר חקר אנליסטים בוול סטריט. הוא גילה שכאשר מאגדים מספר "אנליסטים כוכבים" לאותה קבוצה, האפקטיביות והיעילות של ההשקעות שלהם יורדת. ואולם, כאשר יש כמות "אנליסטים כוכבים" פרופורוציונלית בהיררכיה חברתית ברורה, ההשקעות הרבה יותר יעילות.

לפי החוקרים בציריך, אלמנט שיתוף הפעולה בכדורגל הוא קריטי ולכן התוצאות של מחקרים דומים בבייסבול שונות. וזאת מאחר שבכדורגל, בניגוד לבייסבול, צריכה להיות תקשורת קבועה וניסיונות לארגן את כולם במערך אחד - במהלך המשחק.

כלומר, התקשורת בין השחקנים במהלך משחק כדורגל יכולה להיות נקודת חיכוך שיכולה להוביל ל"שריפות". נאמר שחקן שנוטר טינה לשחקן אחר שמרוויח "מעט" יותר ממנו "יתפוצץ" עליו כשלא קיבל את הכדור/או כשהשחקן על הקו שלו לא סייע לו במהלך התקפי - ולכן לא ירד להגנה במהלך קריטי (דברים כאלו קורים). עם זאת, אם הוא מרגיש שווה לחברו לקבוצה ויודע גם שהוא מקבל את אותו השכר כמוהו, או ההפך - יודע שחברו לקבוצה הרבה יותר טוב ממנו ובונים עליו יותר - כל הדינמיקה של התקשורת במשחק עצמו תשתנה לטובה ויהיו פחות חיכוכים.

שורה תחתונה של המחקר היא ברורה: מועדון צריך לקבוע לעצמו איזה סוג של קבוצה הוא רוצה: קבוצה שמתבססת על "סטאר פאוור" או קבוצה שמתבססת על עבודה קולקטיבית. קפיטליזם או סוציאליזם - בסטופקס.

אם מועדון יחליט שהוא הולך על כוכבים שיסחבו את כולם עם כישוריהם יוצאי הדופן - אז הוא יצטרך להשקיע את רוב הכסף ב-2-3 כוכבים ענקיים ופחות בחבריהם לקבוצה. החברים לקבוצה לא יתמרמרו מהעניין - אם הכוכבים אכן ינפקו מספרים ויהיו אחראים להצלחה.

אם מועדון מחליט שאין לו כסף להביא כוכבים, לא יעזור לו להביא "כוכבי משנה" או כוכבים מדרג ב' ולשלם להם יותר מאשר לשחקנים הקיימים. עדיף לו להשקיע סכומים דומים בכל השחקנים ובכך ליצור רוח קולקטיבית וסגנון משחק שמתבסס על עבודת צוות (הרבה מסירות, מעט כדרורים, עבודת לחץ וכ').

נאפולי היא דוגמה מובהקת לקבוצה שמשלמת לשחקניה בערך את אותו השכר ומשחקת כדורגל סופר קבוצתי (כל שחקניה מרוויחים בין 1 מיליון יורו בשנה ל-3.5 מיליון יורו בשנה, כאשר הרוב המובהק נמצא בין 1.5 מיליון יורו ל-2 מיליון יורו). יובנטוס, לעומת זאת, קבוצה שאמנם משלמת הרבה יותר לשחקניה מנאפולי אבל מתבססת על שכר גבוה באופן קיצוני לשני כוכבים (פאולו דיבאלה וגונסאלו היגוואין - שניהם על 7-7.5 מיליון יורו בשנה ורוב השחקנים הפעילים על שכר שנע בין 3 מיליון יורו ל-4.5 מיליון יורו (כאשר הצעירים יותר מרוויחים פחות והמנוסים מרוויחים יותר).

500 אלף יורו בשבוע זה הוגן?

בנושא הזה מעניין יהיה לראות איך פריז סן ז'רמן תצליח ברמות הגבוהות ביותר בליגת האלופות העונה.

לקבוצה יש את ניימאר שמרוויח יותר מ-500 אלף יורו בשבוע. הוא גם זוכה לפריבילגיות שמעוגנות בחוזהו (למשל, אסור לתקל אותו באימונים ואסור לבקש ממנו לעשות עבודות הגנתיות במשחקים). בפריז סן ז'רמן כמעט כל השחקנים מרוויחים יפה מאוד - אבל בטח לא יפה כמו ניימאר. השחקן שהכי קרוב לשכר של ניימאר הוא תיאגו סילבה, הבלם הברזילאי, שמרוויח כ-240 אלף יורו בשבוע. אפילו לא חצי ממה שניימאר מרוויח. תיאגו מוטה, מרקו וראטי,אנחל די מריה, דניאל אלבס, חאבייר פאסטורה ואדינסון קאבאני נמצאים על שכר של בין 150 אלף יורו בשבוע ל-200 אלף יורו בשבוע. והשאר מרוויחים פחות - כשהשכר הכי נמוך הוא של השחקנים הצעירים כגון פרסנל קימפמבה ואלפונסו אראולה, שמרוויחים בין 30 אלף יורו בשבוע ל-50 אלף יורו בשבוע.

נראה כי פריז סן ז'רמן, בגלל ניימאר, נופלת בין הקטגוריות. מצד אחד השחקנים שהם לא ניימאר מרוויחים סכומים דומים זה לזה וכביכול כדאי להם לבסס את סגנון המשחק שלהם על עבודת צוות. ואולם, כאשר יש מישהו שבאופן מובהק מרוויח כל כך הרבה יותר מכל אחד אחר - נראה שעשויים להיות יותר משניים-שלושה שחקנים שממורמרים מהעניין ולא בהכרח יעבדו עבורו או עבור הקבוצה.

ייתכן שמה שפריז סן ז'רמן צריכה לעשות זה להביא כוכב ענק נוסף שיעבוד לצד ניימאר עבור אותו התגמול, פחות או יותר. האם זה אפשרי? לא ברור אם חלק מהפריבילגיות של ניימאר זה להטיל וטו על צירוף שחקנים בסדר גודל שלו. מצד שני, כאשר יותר מדי שחקנים מסתכלים על השכר שלך בעין עקומה - זה יכול ליצור בעיה חברתית קשה.

הקבוצה, בינתיים, עובדת טוב - למרות חריקות פה ושם. בליגת האלופות נראה שהיא אחת מהקבוצות הטובות בטורניר. היא כבשה הכי הרבה שערים (17) וספגה הכי מעט (0). ואולם ההסכמה הכללית היא ששלב הבתים אינו המבחן האמיתי של פריז סן ז'רמן וניימאר. הכוכבים הגדולים וניימאר עוד צריכים להוכיח שהם שווים את הכסף ברמה הכי גבוהה. וזה, כאמור, עושים עם קבוצה עם כמה כוכבים בודדים שבולטים מעל כולם או קבוצה שעובדת טוב ביחד.