הומור שחור: ההיסטוריה של הסטנדאפ האפרו אמריקאי

ביום שלישי יעלה על במת היכל מנורה מבטחים בתל אביב כוכב הסטנד־אפ כריס רוק. רוק נחשב לאחד מעשרת הסטנדאפיסטים הגדולים בכל הזמנים, אבל את מקומו בהיסטוריה צריך ללמוד בהקשר הספציפי של התפתחות הסטנד־אפ האפרו־אמריקאי.

את שורשי הקומדיה האפרו־אמריקאית ניתן למצוא במופעי ה"מינסטרל" שרווחו בארה”ב עד תחילת המאה ה־20, בהם שחקנים לבנים צבעו את פניהם וצחקו על שחורים. מאוחר יותר שחורים החלו להופיע כקומיקאים בעצמם, אלא שבמחצית הראשונה של המאה הקודמת שמרו על הפרדה באולמות: השחורים ביציע והלבנים למטה. לפעמים השחורים צחקו מבדיחות שלא הצחיקו את הלבנים, אז ניתנה הוראה שלשחורים מותר לצחוק רק אחרי הלבנים. את הבעיה הזו פתרו "תקליטי הגזע" – תקליטים של מוזיקה או קומדיה ששווקו לקהל שחור, ואפשרו לשחורים לשמוע את הקומיקאים האהובים עליהם ולצחוק מתי שבא להם.

אחד מכוכבי “תקליטי הגזע” היה רד פוקס, שבשנות השבעים כיכב בסיטקום “סנפורד ובנו”. כמו הרבה קומיקאים שחורים בדורו, פוקס השתפשף במועדונים מסוג Chitlin Circuit, על שם תבשיל מעי חזיר. באותם מועדונים צמחה גם מאמס מייבלי – אמן הרוחנית של הקומיקאיות השחורות. מייבלי נולדה ב־1894 בצפון קרוליינה, אחת מ־16 ילדים. עד גיל 13 היא נאנסה פעמיים ומסרה את הילדים שנולדו לאימוץ. היא ברחה מהבית, הצטרפה לעולם הוודוויל, ובשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הופיעה בבגדים אנדרוגיניים ודיברה בפתיחות על היותה לסבית. אחריה קמו לא מעט קומיקאיות שחורות, אך אף אחת מהן – מוופי גולדברג ועד לזלי ג'ונס – לא נהייתה כוכבת ענק. השם העכשווי החם הוא טיפאני האדיש, שגנבה את ההצגה בקומדיה “Girls Trip”, ומאיימת לשנות את המצב.

צילומים: אי.פי, אי.פי.אי, רויטרס,אוראל כהן

מועדוני ה־Chitlin Circuit היו פופולריים עד שנות השישים, העשור הראשון שבו קומיקאים שחורים נכנסו למיינסטרים של אמריקה הלבנה. הקומיקאי השחור הראשון שהצליח אצל הקהל הלבן היה דיק גרגורי, שמת באוגוסט האחרון. גרגורי, שהפך לדמות משמעותית בתנועה לזכויות האזרח, היה קומיקאי פוליטי מאוד. “שחורים יכלו לשיר ולרקוד במועדונים הלבנים אבל לא נתנו להם לעמוד על שתי רגליים ולדבר לקהל הלבן, שזה מה שקומיקאי עושה”, סיפר גרגורי על אמריקה של שנות החמישים בראיון ל”האפינגטון פוסט”. אחרי שהתגלה על ידי יו הפנר, החל גרגורי להופיע בטלוויזיה והפך לכוכב גם אצל הקהל הלבן.

החוליה הבאה בשרשרת היתה ריצ’רד פריור, שמתחרה על תואר “הסטנדאפיסט הגדול בכל הזמנים” עם ג’ורג’ קרלין הלבן, שכמוהו הלך לעולמו בעשור הקודם. פריור – הקומיקאי השחור הגדול אי־פעם – פרץ באמצע שנות השישים כמעין חיקוי של ביל קוסבי שהחל את דרכו גם באותו העשור. אך בתור מי שגדל בבית זונות באילינוי לאם זונה, דמות השחור הנחמד והחנון בחליפה היתה רחוקה מרחק שנות אור מפריור.

ב־1967 חווה פריור הארה. הוא גילה את מלקולם אקס, את הפנתרים השחורים ואת הקוקאין והפך לסטנדאפיסט בוטה שאומר כל מה שהוא חושב וכל מילה שנייה שלו היא “ניגר”. פריור השתמש בשפה כבכלי נשק, כשאוצר המילים של ילדותו, שאותו הוא החיה על הבמה, יהפוך בעתיד לשפה הרשמית של תרבות ההיפ־הופ. בדומה ללני ברוס היהודי, פריור הפך לסמל לסטנדאפיסט שאומר את האמת.

צילומים: אי פי איי, רויטרס

הסטריאוטיפ נשבר

בלי פריור גם לא היינו מקבלים את כוכב הרוק הגדול של הסטנד־אפ: אדי מרפי. מרפי פרץ בשנות השמונים בחליפות עור צבעוניות והתהלך על הבמה כטווס כאילו היה מיק ג’אגר. הוא קילל הרבה אבל הוא לא היה קומיקאי פוליטי, מה ששיקף את העובדה שפעל בתקופה שבה תרבות שחורה הפכה פופולרית; הקולנוע הצמיח את ספייק לי, ותעשיית המוזיקה הולידה את ראן די.אם.סי שהביאו את ההיפ־הופ להמונים.

סרט הסטנד־אפ של מרפי, “Raw”, הפך לסרט המצליח ביותר בכל הזמנים מסוגו, ומרפי הצליח להחדיר את הפרסונה החזקה והבוטחת שלו גם למסך הגדול. גם פריור לפניו הפך לשחקן קולנוע, אך מעולם לא קיבל תפקידים של גיבור כמו מרפי. שנות השמונים היו גם התקופה שבה ביל קוסבי הוותיק הראה משפחה שחורה מהמעמד הבינוני־גבוה בטלוויזיה. בסיטקום המצליח “משפחת קוסבי” גילם קוסבי רופא מיילד חובב סוודרים, רחוק מאוד מהסטריאוטיפים של שחורים בקומדיות טלוויזיוניות מוקדמות יותר. בעקבות האשמות על תקיפה מינית, שמו של קוסבי הוכתם לנצח, ואפילו ג’רי סיינפלד, שטען שקוסבי הוא הקומיקאי הגדול ביותר אי פעם, אמר שהוא כבר לא יכול להסתכל על קוסבי באותה צורה, אבל אי אפשר למחות את שמו מדפי ההיסטוריה.

שנות התשעים הצמיחו עוד שני קומיקאים ענקיים: דייב שאפל, שהכניס לקומדיה השחורה איזושהי פגיעות שנעדרה ממנה עד אז, וכריס רוק – ילד הפלא בעל החיוך הפסיכופטי והאמירות הנוקבות בנושאים של גזע בתקופתו.

גוונים לבנים

באשר למצב הסטנד־אפ השחור כיום, ניתן להשוות אותו לתעשיית המוזיקה. הביזור האינסופי הביא לכך שמאז רוק ושאפל לא צמח לקומדיה האפרו־אמריקאית גיבור חדש. הקומיקאי השחור המצליח ביותר באמריקה כיום הוא קווין הארט. הוא ממלא אצטדיוני פוטבול, אבל הוא לא מביא איתו אף בשורה חדשה שתכניס אותו לפנתיאון.

לאורך ההיסטוריה קומיקאים לבנים ושחורים השפיעו זה על זה כמו ריצ'רד פריור שהושפע מג'קי גליסון, או לואי סי.קיי שהושפע מריצ'רד פריור. אך נדמה שהיום ההיסטוריה של הסטנד־אפ השחור היא מספיק ארוכה ועשירה כדי שקומיקאים שחורים צעירים לא יטרחו ללמוד גם מקומיקאים לבנים, וזה חבל. כריס רוק סיפר לאחרונה בסדרה תיעודית על קומיקאים אפרו-אמריקאים שכשהוא התחיל הוא היה צריך לפענח איך להצחיק גם שחורים וגם לבנים באותו הזמן – אתגר שהוא לא תמיד פשוט. ערוצי הטלוויזיה השחורים שינו את המצב. "בגלל שכיום יש כזאת סגרגציה בטלוויזיה, קומיקאים שחורים צעירים לא צריכים לעשות את זה", הוסיף. "אז היום יש הרבה סטנדאפיסטים שחורים שמדברים רק לקהל שחור".