הבדיחה על פרנקו: "חי בסרט" מפספס את המטרה

באופן משונה, יש משהו עקרוני דומה מאוד בין שני סרטים שיצאו השבוע בארץ: “אני, טוניה” ו”חי בסרט” (התרגום העברי המצער וחסר המעוף לשם “The Disaster Artist”). שניהם סרטים שבנויים כדוקודרמה, הנפתחים עם ראיונות של אנשים המדברים אל המצלמה, ושניהם מסתיימים עם צילומי ארכיון אמיתיים, כדי להראות לנו שכל מה שראינו מומחז בסרט גם קרה באמת. שניהם גם עוסקים בדמויות מהשוליים של החלום האמריקאי, אלה שניסו לתפוס אותו ופספסו. אבל בעוד “אני, טוניה” הוא סרט עם רגעים של וירטואוזיות קולנועית ותובנות מעמיקות, “חי בסרט” הוא שהוא לא הרבה יותר ממערכון ארוך.

אם אתם מחבבים סרטי פולחן, זה עשוי להיות הסרט בשבילכם. “חי בסרט” מספר את הסיפור מאחורי “החדר”, סרט עצמאי מ־2003 שזכה למעמד בתור הסרט הגרוע בכל הזמנים. כדי להשתתף בדאחקה של “חי בסרט” אתם צריכים להיות מאותם אנשים שמסוגלים ליהנות מסרטים גרועים ולהגיד: “זה כל כך גרוע שזה כבר טוב”. אני לא מסוגל לאמץ נקודת מבט צינית שרואה בגרוע משהו בעל ערך.

ג’יימס פרנקו כטומי וויסו | צילום: © 2017 Warner Bros. Ent. All Rights Reserved.

אבל ג’יימס פרנקו וחבריו הם חלק מכת הפולחן סביב “החדר”. הם כנראה מתמוגגים מכמה שהסרט הזה נוראי וחובבני וכמה שהבמאי שלו, טומי וויסו, הוא קלולס בכל מה שקשור לבימוי ומשחק. אז פרנקו הפיק, ביים ומשחק בתפקיד הראשי בסרט שמספר על חובבן טיפש (וכנראה רפה שכל) שכתב, הפיק, ביים ומשחק בסרט משלו. זו לגמרי בדיחה פרטית.

פרנקו מגלם את דמותו של וויסו - טיפוס צבעוני, חסר מודעות וכשרון, שאיכשהו יש לו את הממון להפיק לעצמו סרט פרי עטו ובכיכובו. דייב פרנקו, אחיו של ג’יימס, מגלם את גרג, חברו הטוב ביותר של טומי, ושלמרות הקפריזיות וההתנהלות התמהונית של וויסו נשאר לצידו ושומר לו אמונים. סת רוגן, חברו הטוב של פרנקו, השתתף בהפקה ומשתתף בתפקיד משנה, לצד שחקנים מוכרים נוספים שצצים להופעות אורח.

יש שתי סיבות ליצור ביוגרפיה או יצירה המבוססת על סיפור אמיתי. הסיבה הראשונה היא להציג את כרוניקת האירועים. במקרה שלנו: מה קרה מאחורי הקלעים בימי הצילום ההזויים של “החדר”. מהבחינה הזאת, “חי בסרט” עושה עבודה נאמנה והוא מציג את מהלך העניינים בזמן הפקת הסרט, ואז עם בכורתו, כשתוך שעתיים הוא הופך ממושא ללעג, למושא הערצה בהפוך־על־הפוך.

אבל הסיבה השנייה היא החשובה יותר: אנחנו מבקשים מיצירות על סיפורים אמיתיים שיעניקו לנו תובנות ועומק. וויסו נותר חייזר מסתורי בסוף הסרט ממש כמו בתחילתו, כאילו שהוא מעין הווארד יוז של הקולנוע, שאיש לא יודע מאיפה הוא הגיע ומה סיפור חייו. אבל חמור יותר: פרנקו, רוגן ושות’, שיצרו יחד כמה מהסרטים המצחיקים של העשור האחרון, מחמיצים את ההזדמנות להשתמש בסרט הזה כדי לגרום לנו להבין את הטירוף היחיד שהם אמורים להבין: האובססיה לעשות סרט בכל מחיר.

“חי בסרט” היה יכול להיות ההמנון של אנשי הקולנוע, הסרט שמבאר מה מושך אנשים לעשות אמנות גם במחיר קורבן אישי. פרנקו, למרבה הצער, כל כך נכנס לדמותו הנבובה של וויסו, שהוא הותיר את סרטו ריקני וחלול ממש כמו המקור.