ריצ'רד פלנגן על הרומן שלו "בנפש חסרה": "זהו משל על הכוח המשחית את נפש האדם"

כשהיה בן 20, שוטט הסופר ריצ'רד פלנגן במוזיאון של טסמניה שבאוסטרליה ונתקל בציור צבעי מים מהמאה ה־19 של ילדה אבוריג'ינית לבושה שמלה אדומה תקופתית. "האוֹצר שהסתובב איתי סיפר לי על הילדה מתינה שאומצה, או ליתר דיוק נגנבה, בידי המושל של ארץ וואן דיאמן (היום טסמניה) ונהפכה לניסוי תרבותי בגידול 'פראים', ואיך מאוחר יותר ננטשה וסיימה את חייה בגיל 20 ברחוב", מספר פלנגן ל"כלכליסט".

מאוחר יותר נהפכה מתינה לאחת הגיבורות של ספרו "בנפש חסרה" שרואה אור בימים אלה בהוצאת מטר. "כשהאוצר סיפר לי על מתינה, הוא הסיר את מסגרת העץ של התמונה וחשף פרט מוזר: מתינה היתה לבושה בשמלה תקופתית יפה אבל רגליה היו חשופות, היא היתה יחפה והמסגרת נועדה להסתיר את המראה הזה. שנים אחר כך ביליתי עם אדם אבוריג'יני בצפון הרחוק של אוסטרליה, וערב אחד הוא סיפר לי איך כשאתה נועל נעליים, אתה לא יכול להרגיש את האדמה. זה היה המפתח שאפשר לי לכתוב את הספר שרציתי לכתוב מאז היום שראיתי את התמונה של הילדה הקטנה בשמלה האדומה".

פלנגן (56), סופר אוסטרלי יליד טסמניה הוגדר על ידי האקונומיסט כ"סופר האוסטרלי הטוב ביותר", הוא זוכה פרס מאן בוקר ל־2014 על ספרו "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" המבוסס על סיפורו של אביו שהוחזק בשבי במלחמת העולם השנייה על ידי הצבא היפני. 12 שנים נדרשו לו לכתוב את הספר הזוכה שבמהלכן עבד במכרות בטסמניה, וביום שבו ראה הספר אור מת אביו. "בנפש חסרה" מדלג בין שני סיפורים המבוססים על דמויות היסטוריות במאה ה־19.

סר ג'ון פרנקלין ואשתו ליידי ג'יין מאמצים את מתינה שנהפכת למושא ניסוי של התרבות האנושית. בהמשך יוצא פרנקלין לקוטב הצפוני לחיפוש המעבר הצפון־מערבי, הוא וצוותו נעלמים והשמועות על קניבליזם בין אנשי הצוות פושטות ברחבי אנגליה; ליידי ג'יין פונה לסופר הנודע צ'ארלס דיקנס שניאות לכתוב מאמר שתוקף את ההשמצות.

לגייס את דיקנס

 

"זה רומן תקופתי אבל לא רומן היסטורי", אומר פלנגן. "הסיפור הוא ביסודו על תשוקה והוא עוסק ביהירות ובעיוורון שטמונים בכוח, ובעלי השררה משתמשים ביהירות ובעיוורון כחלק ממערכת הערכים שלהם ובכך מתרצים את ההרס שהם גורמים לחברה. עניינה אותי האיכות המשלית־אגדתית שבסיפור של מתינה וסר ג'ון פרנקלין.

סיפור על מוג לב שהאימפריה הפכה לגיבור ואני עשיתי ממנו מפלצת בינונית. כשנעשיתי מודע למשיכה של דיקנס לגורל של פרנקלין כחוקר קוטב אבוד, וכשגיליתי שהמשיכה הזאת שינתה את חייו של דיקנס - שכתב וכיכב במחזה בהשראת הסיפור של פרנקלין ובמהלכו התאהב בשחקנית בת 18 — התעוררה בי הסקרנות על אופן הכתיבה שלו: איך בו בזמן, הסופר הדגול שכתב את הרומן הראשון מנקודת המבט של ילד ("אוליבר טוויסט") וחולל מהפכה באופן שבו אנו מסתכלים על ילדים, כתב גם כתב הגנה לסר ג'ון פרנקלין שהיום אנו רואים בו גזען, שהפך ילדה אבורג'ינית משועבדת לקורבן ניסוי המנסה להחיל את המדע, הנצרות וההיגיון במקום שבו שולטות לכאורה הפראות, האימפולסיביות והתשוקה".

שמו של הספר במקור הוא "wanting" "זה יכול להיות תשוקה מינית או אחרת, ובאותה מידה לתאר גם הפסד או ריקנות. עבורי זו מילה רב־משמעית שמסכמת וממצה את תוכנו של הסיפור כולו".

 

ארץ לא נודעת

 

על השאלה אם ערך מחקר לפני הכתיבה עונה פלנגן: "ממש לא, אני עצלן. חוץ מזה העבודה שלי היא להמציא. תפקידו של הסופר הוא לצאת למסע ארוך אל תוך נפש האדם וזו תמיד ארץ לא נודעת. זה מפחיד וקשה אבל אם אתה מספיק בר־מזל כדי להצליח, זה נשגב".

פלנגן מספר כי הוא אף פעם לא חווה דברים עם הדמויות שלו ורק מבקש לתאר מה שקורה להן. "'זה תפקידם של אלוהים והקורא לשפוט אותן', כפי שאמר צ'כוב". כשזכה במאן בוקר אמר "אני לא מגיע ממסורת ספרותית". הוא מסביר: "בעברית יש מסורת ספרותית של אלפי שנים אבל ספרות מקורית באוסטרליה היא תופעה שהתרחשה לאחרונה וקיימת לא הרבה יותר שנים ממני. אוסטרליה שולית ביחס לעולם והאי טסמניה שולי ביחס לאוסטרליה, והעיירה שגדלתי בה שולית ביחס לטסמניה. אף אחד שהתגורר שם לא היה סופר".