קיצור שבוע העבודה יקבור את החלום לסוף שבוע ארוך

קיצור שבוע העבודה מ-43 ל-42 שעות בשבוע הוא מהלך הגיוני, אבל צריך לשים אותו בהקשר המתאים כדי להבין שלא צריך בהכרח להתחיל למחוא כפיים. הצו הרחיב את הסיכום שכבר נחתם בין יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ליו"ר נשיאות הארגונים העסקיים שרגא ברוש. אלו סיכמו עם שר האוצר כחלון על הקיצור, שדה פקטו קובר את המהלך שניסה שר הכלכלה לקדם - סופ"ש ארוך אחת למספר שבועות, מהלך שברוש התנגד אליו נחרצות.

הצטרפו עכשיו לערוץ הטלגרם הרשמי של כלכליסט   

שני המהלכים אמורים לשחרר מעט את העומס על שוק העבודה הישראלי שרווי בשעות עבודה עם פיריון נמוך. הסופ"ש הארוך היה אמור לכלול גם את עובדי המדינה וגם את המגזר הפרטי. צמצום השעה נותן הרבה פחות. מבחינת חלק גדול מהמגזר העסקי, שעבודתו היא גלובלית, הצו של שר העבודה והרווחה אינו רלוונטי כלל, שכן היקף השכר שלהם והתשלום על השעות הנוספות מוגדרים מראש ולא ישתנו בעקבות הפחתת השעה. עובדי המדינה יהנו רק מהפחתה של חצי שעה, אולם זה מאחר שכבר היום הם עובדים פחות חצי שעה- 42.5 שעות בשבוע. עובדים שמקבלים שכר לפי שעה (בין אם משמרות ובין אם לא) יהנו כעת משעה פחות בשבוע או שכר של 125% על אותה שעה (סה"כ 50 שעות בשבוע).

לכאורה ההסתדרות וכחלון (ששר הכלכלה אלי כהן הוא חבר מפלגתו) לא מתנגדים לתוכנית של סופ"ש הארוך של כהן, שלפי מה שאישרה הממשלה קובעת 4 סופי שבוע ארוכים בשנה (מחמישי עד שני). זאת לעומת ההצעה המקורית של כהן שקבעה שישה סופי שבוע ארוכים בשנה. מבחינת ההסתדרות, לכאורה מדובר כצעד ראשון בניסיון להפחית את שבוע העבודה ל-40 שעות, וכחלון לא ייצא בפומבי נגד מהלך של חבר מפלגתו. אולם בכך שתמכו ומיהרו לקדם את הפחתת אותה שעת עבודה, שמשרתת רק חלק מהמשק, אותו חלק שמאוגד בהסתדרות, הם קברו למעשה את ההצעה של כהן. זו תוכל להתרומם, שכן תהיה עול גדול מידי מבחינת המעסיקים, כאשר לוקחים את שתיהן בחשבון.