עוד על מסים, ממשלה וצמיחה כלכלית

בראיון עמי בכלכליסט ב-2.3.2018 העליתי טיעון מספרי "כלכלת ישראל", לפיו גודלה של הממשלה, הנמדד על ידי ההוצאות הציבוריות יחסית לתוצר, לא משפיע באופן מובהק על הצמיחה הכלכלית, כל עוד ההוצאות לא חורגות מתחום סביר. יצא קצפו של עומר מואב על טיעון זה ובתגובה בכלכליסט ב-16.3.2018 כתב כי הטיעון סותר את המחקר המקובל בכלכלה. אני סבור כי המאמר של מואב מגלה אי הבנה חמורה של המחקר בתחום זה.

ראשית, מואב לא מקפיד על האבחנה החשובה בין צמיחה כלכלית ומחזורי עסקים. צמיחה כלכלית היא תופעה של הטווח הארוך, בעוד שמחזורי העסקים עוסקים בתנודות סביב מגמת הצמיחה. רוב המחקרים, שמואב מפנה אליהם לחיזוק טענתו, עוסקים בהשפעה קצרת הטווח של שיעורי המס, דרך הביקוש המצרפי, ופחות בגידול ארוך הטווח של התוצר דרך ההיצע. דוגמא מובהקת לכך היא המאמר של מרטן ורבנס משנת 2013, שמואב מצטט בהתלהבות, המראה כי השפעת שיעורי המס יורדת מהר ונעשית לא מובהקת לאחר שנתיים.

צמיחה | צילום: שאטרסטוק

שנית, מואב מתעלם מהקשר בין ההוצאות הציבוריות והמסים המממנים אותן. אין לי ויכוח איתו שהעלאת מסים פוגעת ביעילות הכלכלית ובתוצר, אף כי אפשר להתווכח על המידה. אך המסים מאפשרים הגדלת הוצאות ציבוריות, הפותרות כשלי שוק בתחומים כמו חינוך, בריאות, רווחה, דיור ותחבורה הציבורית. צמצום כשלי השוק משפיע חיובית על היעילות הכלכלית והתוצר. שתי ההשפעות הללו מנוגדות ולא ברור איזו גוברת. פה אני מגיע למאמר השני עליו ממליץ מואב, של רומר ורומר, שניסו להפריד במדידה בין השינויים במיסוי לשינויים בהוצאות הציבוריות, דבר שאפשרי בטווח הקצר. לכן הם מוצאים השפעה חזקה יותר של מיסוי מאשר במחקרים אחרים. אך המחברים מודים בכנות, כי כאשר מצרפים את השפעת ההוצאות הציבוריות, ההשפעה פחות ברורה ומובהקת. פה הטעות של מואב, הדיון הנפרד במסים ללא ההוצאות שהם מממנים, נקראת בשפת הכלכלה התעלמות מהשפעות של שיווי משקל כללי.

אם על פי התיאוריה הכלכלית יש שתי השפעות מנוגדות, כדאי לבדוק מה אומרים הנתונים. מחקרים שניסו לבדוק את הקשר בין ההוצאה הציבורית ובין הצמיחה בטווח הארוך לא הגיעו למסקנות ברורות והתוצאות משתנות הן עם שיטת הבדיקה והן עם סוג הנתונים בהם משתמשים. העובדה שהתוצאות כל כך לא מובהקות מחזקת את ההשערה ששתי ההשפעות המנוגדות מקזזות זו את זו.

בדיקת הקשר בין הוצאות הממשלה ובין התוצר בעייתית גם משום שמציאת מתאם שלילי ביניהם עדיין לא אומרת מה גורם למה. האם הקטנת הממשלה מגדילה תוצר, או ירידת התוצר גורמת להגדלת ההוצאות הציבוריות.אין כמעט מחקרים שהצליחו לפצח אגוז קשה זה. באופן מעניין, דווקא ישראל מספקת דוגמה מאלפת. מ-1973 עד היום ירדו ההוצאות הציבוריות בישראל באופן דרסטי מ-75 אחוזי תוצר ל-38 אחוזי תוצר. עמן ירדו גם המסים. לאורך כל התקופה הזו שיעור הצמיחה של התוצר לנפש בישראל לא השתנה באופן משמעותי ונשאר 1.7 אחוז לשנה. יתר על כן, הגורם לירידת הוצאות הממשלה לא היה כלכלי אלא גיאופוליטי, הסכם השלום עם מצרים, שאפשר את צמצום ההוצאות הביטחוניות ובעקבותיהן הוצאות רבות אחרות, כמו ריבית. לכן דווקא המעבדה הישראלית תומכת בטיעון שלגודל הוצאות הממשלה אין השפעה גדולה על הצמיחה הכלכלית. זו אולי רק דוגמא של ארץ אחת, אך היא דוגמא חשובה, ובמיוחד כי זו הארץ שעליה אנו מתווכחים.