אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
החברות הבינלאומיות אורבות לעסקים המשפחתיים בגרמניה צילום: בלומברג

FT

החברות הבינלאומיות אורבות לעסקים המשפחתיים בגרמניה

חילופי הדורות בחברות הקטנות והבינוניות, שנחשבות לעמוד התווך של הכלכלה הגרמנית, מעוררים עניין רב מחוץ למדינה. יותר מ־500 מהן נחשבות מובילות עולמיות בתחומן, ומחסור ביורשים שמעוניינים להמשיך את העסק יוצר הזדמנויות השקעה

25.03.2018, 08:33 | אולף שטורבק, פייננשל טיימס

חשבון פשוט היה מה שהכריע את הכף מבחינת יורגן ושטפן וירטגן, שני האחים שמנהלים את יצרנית ציוד סלילת הכבישים הגדולה בעולם שקרויה על שם משפחתם.

קראו עוד בכלכליסט

בשנה שעברה הם חישבו ומצאו כי אם הם לא ימכרו את החברה שאביהם הקים, הם יצטרכו לנהל אותה עד שנת 2040. רק אז ילדיהם יוכלו ליטול מהם את המושכות.

"הילדים שלנו פשוט צעירים מדי", הם אמרו ביוני אשתקד בראיון לעלון התאגידי, לאחר שמכרו את וירטגן ליצרנית הטרקטורים האמריקאית ג'ון דיר ב־4.6 מיליארד דולר. "עד שאחד הילדים שלנו יהיה מבוגר מספיק כדי לנהל את החברה באופן מלא, נהיה בני 75 לפחות", הסבירו.

מכירת החברה אחרי 50 שנה שבהן היא פועלת לא היתה פשוטה להם מבחינה רגשית. "לא מוותרים סתם כך על מפעל חיים", הם אמרו בראיון, אך הסבירו גם שלא היתה להם יותר מדי ברירה.

הדילמה של האחים וירטגן הופכת לשכיחה בגרמניה. לפי הערכות הבנק הגרמני KfW, בחמש השנים הקרובות יותר מ־840 אלף בעלים של עסקים קטנים ובינוניים, שמכונים מיטלשטנד, יעמדו במצב דומה.

פנינים נסתרות

דור שלם של יזמים שצמח אחרי מלחמת העולם השנייה עומד לפרוש. לפי הערכות, עד 2022 יותר מחמישית מהעסקים בגרמניה יחליפו בעלות. "המיטלשטנד הולך לשנות את פניו", קובע הכלכלן הראשי של KfW יורג צוינר. מדובר בלא פחות מטלטלה עבור עמוד התווך של הכלכלה הגרמנית. החברות המשפחתיות הללו אחראיות ליותר משליש מרווחי החברות בגרמניה, ולכ־70% מהמשרות בכלכלה הגדולה באירופה.

מפעל המרציפן נידראגר בעיר לובק, גרמניה. קרן פרייבט אקוויטי לא באה בחשבון, צילום: בלומברג מפעל המרציפן נידראגר בעיר לובק, גרמניה. קרן פרייבט אקוויטי לא באה בחשבון | צילום: בלומברג מפעל המרציפן נידראגר בעיר לובק, גרמניה. קרן פרייבט אקוויטי לא באה בחשבון, צילום: בלומברג

המיטלשטנד מורכב מכ־3.7 מיליון עסקים קטנים ובינוניים, שנמצאים לרוב בבעלות משפחתית. כאמור, הם נחשבים לכוח מרכזי בכלכלה הגרמנית, ומעסיקים יותר מ־31 מיליון בני אדם. יותר מעשירית מהכשרות העובדים במשק הגרמני מתבצעת במסגרת עסקי המיטלשטנד. אף ש־80% מהעסקים הללו מגלגלים לא יותר ממיליון יורו בשנה ומעסיקים פחות מחמישה עובדים, חברות רבות במיטלשטנד נחשבות לחוד החנית בתחומן.

שיעור הילודה הנמוך שנרשם בגרמניה מאז שנות השבעים של המאה ה־20 פגע משמעותית באספקת היורשים הפוטנציאליים. שוק התעסוקה המשגשג במדינה מציע שלל אפשרויות, ומספר הגרמנים שהקימו חברות משלהם ירד משמעותית בשנים האחרונות. מנגד, יותר מ־100 אלף יזמים שמתכוונים לפרוש בשנתיים הקרובות לא מצאו עדיין מי שימשיך את העסק.

המשבר הזה יוצר הזדמנות עבור חברות זרות וקרנות השקעה, שאורבות כדי למצוא חברות יציבות ורווחיות כמו וירטגן. מחקר של אוניברסיטת סנט גאלן השוויצרית מנה יותר מ־500 "פנינות נסתרות" - חברות גרמניות פרטיות, לרוב בבעלות משפחתית, שנחשבות למובילות בינלאומיות בתחומן בזכות עובדים מיומנים ומנהלים חדשניים.

בכיר בקרן פרייבט אקוויטי בלונדון, שהסכים לדבר בעילום שם, אמר כי החברה שבה הוא עובד "סורקת כל הזמן את המיטלשטנד הגרמני כדי לאתר מטרות טובות להשקעה".

גם אוליבר רוג, מנהל החטיבה העסקית ב־DZ, הבנק השני בגודלו בגרמניה, מעיד על המגמה. "התיאבון של חברות זרות להשקיע בחברות מיטלשטנד גרמניות הוא עצום", הוא אומר.

אבל, שכנוע יורשים של עסק משפחתי מצליח למכור אותו הוא לא עניין קל, במיוחד כשהם מרגישים אחריות למורשת המשפחתית ולצוות העובדים.

בנימין מאייר הוא דוגמה חיה לרגשות הללו. בגיל 36 הוא המנכ"ל של מאייר־אונד־צי (Mayer & Cie), היצרנית המובילה בעולם של מכונות סריגה מעגליות, עסק שמכניס כ־100 מיליון יורו בשנה. "מאז שהייתי ילד תמיד ידעתי שאני רוצה לעבוד בחברה המשפחתית", הוא מספר. אבל, אחרי שמאייר סיים לימודי הנדסה תעשייתית, הוא הצטרף דווקא לב.מ.וו. העבודה במחלקת המחקר והפיתוח של יצרנית המכוניות הכינה אותו לניהול העסק שאבי־סבו הקים ב־1905. "עבודה כשכיר בתאגיד ענקי מעולם לא היתה אפשרות מושכת במיוחד מבחינתי", הוא מסביר. ב־2013 הוא התפטר מתפקידו בב.מ.וו ועבר לעבוד ב־Mayer & Cie בעיר אלבשטאדט, עיר קטנה בת 46 אלף תושבים בדרום גרמניה.

כשמאייר הצטרף לחברה, היא עוד התמודדה עם נזקי המיתון העולמי של 2009, ואיבדה נתח שוק למתחרות זולות מסין. "אבי יעץ לי לא להצטרף לעסק", הוא נזכר. "הוא רצה להגן עליי כי הוא חשב שלא צפוי לחברה עתיד מזהיר במיוחד", הסביר.

"אבל אני פייטר", מעיד על עצמו מאייר, "לא רציתי להרגיש אשם בדיעבד בגלל שאפילו לא ניסיתי להציל את החברה". עבור מרבית בעלי העסקים הקטנים והבינוניים, השארתם בניהול המשפחה היא האפשרות המועדפת. מבין היזמים הגרמנים שעומדים לפרוש בשנים הבאות, 54% אמרו שהם מעדיפים להשאיר את ניהול העסק בידי בני משפחה – כך לפי סקר שערך KfW. רק 42% מביאים בחשבון את האפשרות למכור את העסק לרוכש חיצוני, כלומר, כזה שאינו נמנה עם חוג מכריהם.

לדברי רוג מ־DZ, מכירה של חברות משפחתיות לקרנות פרייבט אקוויטי היא בגדר טאבו, במיוחד בגרמניה שבה מודבקים להן כינויים כמו "ארבה". "מציאת רוכש שיטפל בחברה ובעובדים בצורה אחראית היא אחת משלוש הדאגות העיקריות של הבעלים", מסביר רוג, ומציין שרמת האמון שרוחשים יזמים במיטלשטנד לקרנות פרייבט אקוויטי היא נמוכה ביותר.

אחד הגורמים שמסבך את תהליך העברת הבעלות הוא הרצון של הבעלים לשמור על סודיות. "כשהתחלתי לחפש ממשיך לעסק, מאוד הקפדתי לשמור על דיסקרטיות", אומר פרנק היל, הבעלים לשעבר של חברת אחזקת המבנים בהלר־אונד־זל (Bühler & Sell) מהעיר אופנבך.

"החלפת בעלות תמיד גורמת מתיחות בצוות, ומתחרים מנצלים את ההזדמנות כדי לפתות לקוחות לעבור אליהם", מסביר היל. הבעיה של היל נפתרה בקלות יחסית. בגיל 58 הוא מכר את החברה לשניים מעובדיה. "היו לקוחות שאפילו לא הבחינו בשינוי בבעלות", הוא מציין. אחת הסיבות שהיל החליט למכור את החברה בשלב מוקדם יחסית בחייו הוא מותו המוקדם של אביו. "הוא פרש בגיל 58 ומת שנה אחר כך", הוא מספר.

רוצים לשמור על המורשת

מבחינת הרוב המוחלט של בעלי העסקים הקטנים והבינוניים, האפשרות לסגור את העסק כלל לא עולה על הפרק. בתרחיש הגרוע ביותר יותר מ־300 אלף חברות גרמניות ייסגרו עד 2022 בגלל שלא יימצא מי שימשיך לנהל אותן. לפי הערכות KfW, במצב כזה 1.6 מיליון משרות יהיו בסכנה.

עם זאת, אדית ווימייר מקומרצבנק, אחד הבנקים הפעילים ביותר במתן אשראי לעסקים קטנים ובינוניים בגרמניה, מבהירה שרוב החברות הגדולות יותר במיטלשטנד מצליחות להעביר את השרביט בהצלחה. "אנחנו מדברים עם הלקוחות על תוכניות שיש להם להמשכיות העסק ומייעצים להם, כיוון שזה משפיע מאוד גם על חישוב סיכון האשראי שאנחנו עושים", היא אומרת. ווימייר מדגישה שמה שמניע את מרבית בעלי החברות ליזום תוכנית המשכיות הוא הרצון שמורשתם תחיה אחריהם. "לא צריך להמעיט בערכו של המיטלשטנד הגרמני, גם כשמדובר באתגר של חילופי דורות", פוסקת ווימייר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות