צילום: מתוך עבודת הוידאו השעון כריסטיאן מרקליי
לוקח ת'זמן: אירוע קולנועי מרשים במוזיאון ת"א
עבודת הווידיאו של כרסיטיאן מרקליי, “השעון”, שמוצגת במוזיאון ת"א היא אירוע קולנועי יוצא דופן
האירוע הקולנועי הכי מרשים עכשיו בארץ לא מתרחש בבתי הקולנוע אלא במוזיאון תל אביב. מדובר בהקרנת עבודת וידיאו עצומת מימדים, “השעון”, של האמן והמוזיקאי כריסטיאן מרקליי, זוכה הפרס הראשון בביאנלה לאמנות בוונציה. העבודה כבר עשתה סנסציה, ויצרה תורים ארוכים אל תוך הלילה, כשהוצגה בארץ לראשונה ב־2011 במוזיאון ישראל. בהמשך השנה הזו תוצג במוזיאון טייט מודרן בלונדון.
מרקליי ערך אלפי סצנות מסרטים, חלקם מוכרים מאוד וחלקם נידחים, שבכולם מופיע שעון או מישהו שאומר מה השעה. הוא סידר את כל הסצנות לפי סדר כרונולוגי, דקה אחרי דקה, ליצירה שנמשכת 24 שעות ומסונכרנת לשעה המקומית. במילים אחרות: מרקליי פשוט בנה שעון ענק.
ליצירה הזאת יש גם אפקט מצטבר, מדיטטיבי. אפשר לשבת מולה 20 דקות או שעתיים. אפשר לעשות משחקים כמו מי מצליח לשבת מולה ברציפות הכי הרבה זמן. אפשר להיכנס ולחזור בשעות שונות ולראות איך שעות שונות במהלך היממה זוכות לייצוג קולנועי (שעות הלילה מאיימות וקודרות הרבה יותר משעות הצהריים).
מרקליי לא סתם גיבב סצנות זו על זו. בעריכה קפדנית ומלוטשת הוא הצליח לברוא מיני־סצנות חדשות הבנויות מסרטים שלא קשורים זה לזה. ברגעים הטובים הסרטים מתחילים לשוחח אחד עם השני. סצנה מסרט אחד מתחברת יפה לסצנה מסרט אחר, ומתחילים להיווצר התחלות של סיפורים חדשים. קצת כמו רימיקס קולנועי.
יוצר קולנוע כפייתי
כשאנשים מתלוננים על כך שיש סרטים ארוכים מדי, אחד ההסברים הוא שלפעמים האורך הוא חלק מהעניין. לפעמים היצירה מאתגרת את צופיה ומבקשת מהם את סבלנותם. לא 90 דקות דחוסות של סיפור, סיפוק מהיר ולעבור הלאה, אלא כמה שעות של מחשבה ותשומת לב. “השעון” הוא גרסת הקצה של זה. יצירה בת 24 שעות שבוודאי אין שום דרך לצפות בה ברצף. הזמן של הצופים באולם הופך להיות לחלק מהותי בעבודה לא פחות מההבנה שלקולנוע עצמו יש עניין עצום בזמן, בחלוף הזמן, בתקתוק מחוגי השעון, בספירות לאחור.
מרקליי חושף את העובדה שלאנשי קולנוע, ולמדיום עצמו, יש אובססיה בקשר לזמן ושעונים והשעה.
האטרקציה הגדולה ביותר ב”השעון” היא תיעוד כפייתיות היוצר. לא משנה כמה אסיסטנטים היו לו, עצם הפרויקט לצאת וללקט אלפי סצנות, ולחפש בכל סרט רגע עם שעון (מי היה מאמין שיש כל כך הרבה), ואז להצמיד אותם אחד לאחד ברצף - הוא תיעוד של הפרעה אובססיבית בקנה מידה אפי.
חידון טריוויה עצום
ככל שהזמן מול היצירה חולף, המוח נודד מהסרט עצמו, אל מנגנוני העריכה, אל תחושת הזמן שמתחיל להאט ולבסוף אל האמן עצמו שחושף בפנינו את האופן שבו הוא בוחן ומודד את העולם. נדמה לי שאחרי שצופים בה, יהיה קשה לשוב ולראות סרטים מבלי שגם אנחנו נתחיל לפרק אותם לגורמים ולתייק כל סצינה במגירה. מדובר גם בחידון טריוויה עצום מימדים: כמה סרטים אתם מצליחים לזהות שם?
אפשר לצפות ב”השעון” בשעות הפתיחה הרגילות של המוזיאון וזה בהחלט מספיק. אלה שרוצים לדעת מה קורה גם באמצע הלילה ומוקדם בבוקר, המוזיאון מקיים כמה הקרנות רצופות של כל 24 השעות בערבים שבהם המוזיאון יהיה פתוח כל הלילה. הפעם הבאה תהיה ב־26.4. בדקו באתר מוזיאון תל אביב.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה