בתנועה: תמהוני, לא מרגל

בסוף לא נסענו לסיני, כי המשפחה נלחצה מהעניין. מבחינתנו סיני לא מסוכנת יותר מרחוב דיזנגוף, אבל את מצב הלב של הוריי אני לוקח ברצינות יתרה, אז נשארנו בסביבה לעת עתה. מצד שני, זכור לי היטב באיזה אסון כמעט הסתיים הביקור האחרון שלי שם. אבל הוא קרה לא בגלל דאעש, אלא בגללי. למעשה, שעה אחרי שעברתי את הגבול הייתי ישוב במרתף, מול אדם עם טבעת זהב גדולה על זרת ידו, אדם שניתן בידיו הכוח לחרוץ את גורלי ושלא חיבב אותי כלל.

זה קרה לפני שש שנים, באביב ממש כמו זה. עבדתי אז על פרויקט כתיבה שכלל אתגר: להקיף את ארצי, לבחון את גבולותיה ולחצות אותם כל אימת שאפשר. כשהגעתי לאילת, חציתי ראשית לעקבה, אחר כך שבתי לאילת, ואז חציתי לטאבה. שנים רבות לא הייתי שם, והתרשמתי מכמויות הירוק הפרושות למרגלות ההרים הצחיחים. בכניסה למלון מובנפיק הענקי עמד גמל והעלה בשלווה גירת מרבד דשא. נכנסתי למלון ופסעתי אל הגנים המשתרעים לחופיו. המקום נראה כמו חלום של אדם שהתנמנם בזמן עלעול במגזין גולף. זאת היתה סיני חדשה עבורי והחלטתי שאני חייב לתעד אותה.

לגג לא הרשו לי לעלות, אבל חדרן אדיב ליווה אותי לחדר בעיצומו של ניקוי. צילמתי את הים, הגן והבריכה, ואז פניתי לחלון אחר וצילמתי את הצייה, מבנה בטון עלוב ואשה בדואית מכוסה מכף רגל עד ראש. שתי התמונות יהיו פנינה בפרויקט שלי. היה שווה לבקר בטאבה.

כשניסיתי לשוב אל הכביש עצר אותי איש הביטחון. "משטרת התיירות רוצה לשאול אותך כמה שאלות", הסביר. הוא הורה לי לשוב ולהמתין בלובי. צייתתי בלי דאגה רבה. הבנתי שעוררתי חשד, אבל הרי לא עשיתי כל רע. השאננות הזאת נחלשה כשלא פחות משלושה שוטרים בלבוש אזרחי באו לאסוף אותי מהספה, ונגוזה לחלוטין כשהובילו אותי אל מתחת לאדמה.

איור: שמרית אלקנתי

הכניסה ללשכת המוחבראת היתה פתח נחבא בגב המובנפיק, המשרד שאליו נלקחתי היה מצוי במורד כמה מדרגות, והאיש שקידם את פניי סקר אותי במבט קר להפליא, בהתחשב באקלים שבחוץ. הוא ביקש את מצלמתי, גלל לאחור את התמונות, ונראה מתרשם מהן למדי. "מה זה?" שאל, והושיט לעברי את הצג. זאת היתה תמונה של אוניית משמר החופים המצרי. ככה זה כשעורכים פרויקט על גבולות, מצלמים דברים שקשורים לגבולות. מצלמתי כולה היתה מלאה בתמונות של גדרות ומגדלי שמירה. אלוהים ישמור.

בכל זאת החלטתי לשמור את דבר הפרויקט לעצמי. הוא עוד עלול להכניס אותי ליופי של צרות. סיפרתי שדברים כמו סירת משמר החופים מלהיבים אותי. אמרתי שבאתי לסיני מתוך געגוע: כילד חלפתי עם הוריי על פני אי האלמוגים המעוטר יצורי אבן, והשתוקקתי לבקר בו שוב. האיש עם טבעת הזרת לא השתכנע. הוא הציג בפניי כעת את תמונת הבניין החבוט והאשה הבדואית.

"למה צילמת תחנת משטרה?", הוא שאל.

"לא ידעתי שהיא תחנת משטרה", הצטמררתי.

"אה, לא ידעת", הפטיר בביטול. "ולמה צילמת את הגברת?".

"היא עברה שם במקרה".

"אני לא בדואי, אבל תדע לך שאם גבר בדואי היה רואה שצילמת אותה, לא היית יוצא מזה בזול", אמר וצחק.

ומכאן? באיזה מחיר אצא מכאן? ומתי? "משהו איתך לא בסדר", פסק הבלש והניח את המצלמה על השולחן. "אתה מכאן ממשיך לקלבוש".

עד כה דיבר אנגלית צחה, ואילו את המילה "קלבוש" אמר בשפה הנפוצה באזורנו. הוא לחץ על כפתור בשולחנו וזימן לחדר עוד שני גברים שהתיישבו משני צדדיי, הסביר להם את העניין בניב מצרי, והתיר להם לשאול אותי שאלות משלהם. הגבר גבה הקומה שישב מימיני נראה בכיר במיוחד. הוא שאל עשרות שאלות, שרובן נגעו להסכמי הסחר בגז בין ישראל למצרים, נושא שהיה אז בכותרות.

לא הבנתי איך כל זה קשור אליי, אבל נראה כי דווקא התשובות שנתתי שיפרו את מצבי. האיש התרשם מבורותי, ובשלב מסוים פנה למר קלבוש והבהיר לו שיש לנהוג בי כתמהוני, ולא כמרגל. מר קלבוש התנגד בחריפות, וגלל את התמונות בפני גבה הקומה: אנטנה, סירה, גדר.

אבל גבה הקומה נראה נרגז מכך שמתנגדים לפסיקתו. הוא היה בכיר יותר ולא התאים לו שקצין בדרגת ביניים מתווכח איתו. בשלב מסוים נשבר לו. הוא קם, נטל את מצלמתי, פרק מתוכה את הסוללה, הגיש לי את זו ואת זו ואמר: "צא מפה ואל תצלם כלום עד שתגיע לאי האלמוגים".

מר קלבוש התחיל לצעוק, אבל הגבוה השתיק אותו בתוכחה מאיימת. אני קדתי בתודה, עליתי במדרגות ויצאתי לאוויר החופשי והלוהט, נדהם מאיך שניצלתי בזכות אי־הבנתי בענייני גז וסכסוך אגו בין שוטרים. מיהרתי ככל יכולתי לאי האלמוגים, שבו לא התכוונתי בכלל לבקר, וצילמתי אותו עשרות פעמים, על כל צרה שלא תבוא, נדהם מיופיו של הים, מיופיו של המדבר ומיופייה של החירות שפתאום לא היתה עוד מובנת מאליה כלל.