30 ומשהו: למה דווקא השחקנים המבוגרים הם החשובים במונדיאל

אתה חושב על זה כמה שנים. ככל שזה מתקרב אתה שואל את עצמך מתי יגיע היום. זה מונח שם, בראש, כל הזמן. אנשים קוראים לזה 'גיל המעבר', אבל אני קורא לזה 'גיל הבלות'. ככה צריך לקרוא לזה, בלי לייפות ובלי לרכך. בגלל זה, החשיבות של החוסן נפשי רק מתגברת עם הגיל. כי פתאום יש אצלך לחץ סמוי להוכיח יותר.

"פתאום, כל הערה או הורדה לספסל מתקבלת שונה. פתאום, כשמאמן אומר לך שאתה לא בכושר ושאתה צריך לנוח, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות - זה באמת נכון או שזה רק תירוץ בשבילו לקדם שחקן אחר? זה מתחיל לרדוף אותך והולך איתך גם מחוץ למגרש, בשעות הפנאי, כן, פרנויה היא בלי ספק תכונה שמתפתחת בשלבים האחרונים של הקריירה".

המונולוג העצוב הזה שייך לאלון בן־דור, בלם הפועל באר שבע בשנות השישים והשבעים. נראה שלמרות שעברה רבע מאה מאז תלה את הנעליים – ועל אף שהתחיל פרק חדש בכדורגל כמורה לאימון במכללה האקדמאית וינגייט – הוא לא שוכח לרגע את הימים הקשים של העונות שלפני הסוף.

אין מה להגיד. עבור כדורגלנים רבים, הטרגדיה הגדולה ביותר היא הרגע שבו הגוף אומר עד כאן. הרגע הזה בו הנעורים באו פתע אל סופם, כשהנפש נאבקת בגוף שרק רוצה להפסיק. טרגדיה לא קטנה מכך היא העונות שקודמות לפרישה, בהן הכדורגלן עושה הכל כדי לדחות את הרגע בו החיים יהפכו לריקניים. ״יש כמה צרות שמגיעות לכדורגלנים בגילאי ה־30 פלוס״, אומרת ל״כלכליסט״ ד״ר סימה זך, פסיכולוגית ספורט וראש בית־הספר לחינוך והוראת חינוך במכללה האקדמאית בווינגייט. ״הפרישה גורמת להם לחששות ועלולה להשפיע לרעה. הסוף מאותת, הפחדים מתעוררים, המודע ותת המודע מתערבבים – ותהליך קבלת ההחלטות נפגע. המשמעות היא שפוטנציאל השגיאות שלהם עולה, וכאן מתגלה מבנה האישיות האמיתי של הכדורגלן – מי לידר וחסון ומי פרימדונה ובכיין״.

ובאמת, שחקנים רבים מתקשים לשרוד עם התפקוד המשתנה. ״זאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי״, סיפר כדורגלן עבר ישראלי מפורסם, שדווקא נודע מהסוג של ״הלידרים והחסונים״. ״בשנים האחרונות על הדשא האמנתי שאני צריך לשחק בזמן שהמאמן חשב שמקומי על הספסל. היה קשה לראות את הכול מהצד ולחזור הביתה עם ריקנות כאילו כלום לא קיים.

״לי, בגיל הזה, היה קשה להגיע נקי לאימון אחרי אימון. לא משנה מה עשיתי – כמה מסאז׳ים שקיבלתי או כמה ויטמינים שבלעתי – זה כבר לא עזר. זה מבאס, אך המזל שלי הוא שקיבלתי גנים טובים. אני אתלט, לא משמין ועם מהירות לא רעה. אני פרשתי בשיא כי הייתי בלם, הרי בתפקיד הזה לא צריך לתת ספרינט של יותר מעשרים מטר. היה שלב מסוים בו שיחקתי טוב בגביע הטוטו, ולאחריו המאמן שאל אותי אם אני מסוגל לשחק בשבת – וקפצתי על ההזדמנות. הבנתי שזה המאני-טיים שלי, ומאז הייתי בהרכב כל הזמן. עם זאת, אחרי הפרישה קיבלתי כאפה של דיכאון. אשתי לשעבר תמיד אמרה שזה מה שיקרה״.

גיל הדיכאון

 

עד לא מזמן, גיל המעבר בכדורגל – או גיל הבלות על-פי בן־דור - נחשב היה לגיל שלושים. זה היה קו פרשת מים שאחריו הגוף כבר לא אותו דבר, התפקוד הפיזי נמצא בדעיכה ואיתו מתחילה אט־אט ההתכנסות לקראת פרישה. אלא שהטכנולוגיה והמדע נחלצו לעזרת נפשם העדינה של הכדורגלנים, והיום גיל המעבר עומד על 34-33.

"הזמנים השתנו", ציין בן־דור. "פעם הספורט היה יותר חובבני. אנחנו, למשל, התאמנו 4-3 פעמים בשבוע, כשבמקביל עבדתי בבית־ספר יסודי כמורה לחינוך גופני והקבוצה סידרה לי ג'וב בחברת עמידר. היום שחקנים מקדישים את כל זמנם לכדורגל, והטכנולוגיה והמדע התקדמו כל־כך שאפשר לדעת איך לחלק את היכולות הפיזיות לאורך זמן״.

בן־דור מסביר כי מלבד הקושי האישי שעובר על השחקן המזדקן, מדובר במתח שמשפיע על הקבוצה כולה. ״השחקן הופך ליותר פגיע בגילאים האלה וקבלת ההחלטות שלו נעשית איטית יותר״, אמר. ״קצב ההחלמה מפציעה נהיה איטי יותר, וזה מחייב סגל גדול יותר ומעלה את הפוטנציאל לעימותים בין השחקנים. עם כמות המשחקים שיש היום, שחקן בגילאים המתקדמים צריך לדעת לשחק עם יותר שכל בפחות אנרגיה״.

בתחום הזה בדיוק עוסק ד״ר אנטוניו דלו יאקונו, איטלקי שלמד מדעי הספורט ואחרי עבודה במולדתו הגיע לווינגייט ולמכבי תל אביב. חדרו בווינגייט נמצא מטרים ספורים מהמקום בו ישב בן־דור, ואין המחשה גדולה יותר למרחק שעשה הכדורגל בעשורים האחרונים מאשר מעבדת הביו-מכניקה של האיטלקי. הכדורגלן הוא כבר מזמן לא אדם שמתפרנס מבעיטה בכדור – אלא עכבר מעבדה, גוף שנתרם למדע בעודו בחייו, במטרה לשפרו.

"מעבדת הביו־מכניקה עוזרת לנו להבין את תנועות האדם, את אסטרטגיית התנועה ואת גורמי התנועה, שהם בעצם הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים של גוף האדם״, הוא מסביר. ״הרעיון מאחורי העבודה שלי הוא להתאים את מדעי האימון לפילוסופיית האימון. אני מדבר על השלמה והתאמה של תכנים פיזיים, זאת על ידי אפיון פרופיל שיורד לרזולוציות היומיומיות של כל שחקן״. לדבריו, המטרות העיקריות של מעבדה שכזאת הן לשפר את ביצועי השחקן ולנהל את סיכוניו באופן נכון. "יש דברים בגוף האדם שלמדע עדיין אין תשובות לגביהם", הדגיש. ״מאחורי המעבדה יש את מטרת שיפור הביצועים ואת מטרת ההגעה לניהול עומסים נכון, באופן שמאפשר התקדמות מקצועית גבוהה. אנחנו מזהים בתבניות הפעילות של הכדורגלן נטיות מוטוריות במטרה לשפר אותן״.

גיל ההכחשה

 

האינטנסיביות האדירה של הכדורגל המודרני (ראו הרחבה במסגרת), מייצרת סוג של כדורגלנים־מכונות. אין דוגמה יותר מוחשית לכך בימנו מאשר כריסטיאנו רונלדו, הרובוט האולטימטיבי של הכדורגל עד היום. אפשר לאהוב אותו ואפשר שלא, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהפזיות האדירה שלו ומהאופן בו הוא משמר את עצמו. לפני מספר שבועות התראיין שחקן נבחרת פורטוגל וריאל מדריד ל״דיילי מייל״ הבריטי, ואמר שהוא אמנם בן 33 – אך מרגיש כמו בן 23. הוא אף סיפר כי הוא מתכן להמשיך לשחק כדורגל עד גיל 41.

ייתכן שחלק מההצהרות הללו הן מנגנון הדחקה, אך לדברי ד״ר דלו יאקונו השאלה היחידה שצריכה להישאל היא כמה רונלדו מוכן להשקיע: "בסופו של דבר, השאלה היא מה אתה עושה כדי לא להגיע למצב שאתה מתנהג כמו כוכב בלי כיסוי. במובן הזה, רונלדו הוא דוגמה לשחקן שרק מתקדם בכל הפרמטרים. אפשר לראות עליו שהוא מכור למשחק ועובד כל יום. התכונה הזאת תלויה במבנה האישיות של האדם, ובמובן הזה רונלדו הוא באמת ייחודי. עם זאת, לא מדובר במשהו ברור לגילוי, שאפשר על פיו להרכיב פס יצור ל׳רונלדואים׳״.

גם ד״ר זך מסכימה שמבנה האישיות של רונלדו הוא ייחודי: "הוא מעיד על עצמו שמה שמחזיק אותו זה הרעב התמידי, הנחישות וההתמדה״, סיפרה. ״אם הוא זוכה באליפות - הוא מקבל תיאבון לעוד אחת. זאת אהבה לדבר יותר משזו התמכרות. זאת קודם כל תשוקה שלא נגמרת".

גיל המיקוח

 

יש אפשרות שהמונדיאל הקרוב יהיה האחרון של רונלדו, והוא בוודאי יהיה הטורניר הגדול האחרון הגדול של לא מעט שחקנים שחצו את גיל הבלות הכדורגלני. "שחקן בגילאי שלושים-פלוס צריך לדעת להתנהל בצורה חכמה", מדגיש ד״ר דלו יאקונו. ״צריך לדעת מה השחקן עבר עד עכשיו בקריירה שלו, זה מידע חשוב”.

דוגמה טובה לכך היא ההבדל בין ג׳יימי ורדי לסטיבן ג׳רארד. יכול להיות שהפרופיל של ורדי (ששיחק שנים רבות בליגות הנמוכות, עד שזכה עם לסטר סיטי באליפות הפריימרליג לפני כשנתיים) הוא כזה שרק מחכה להתפרץ, אך בגיל 30 קשה לגרום לו לעשות דברים ששחקנים אחרים עבדו עליהם במשך שנים. לעומתו, המקרה של ג׳רארד (שחקן ליברפול לשעבר שפרש בגיל 36) שונה. מה שהחזיק אותו טוב אחרי גיל 30 זה להמשיך במה שעשה תמיד, תוך התאמה לעומסים״.

אנקדוטה נוספת המשקפת את הצורך לשינוי סגנון המשחק בגלאים המתקדמים, היא המקרה של הבלם יאפ סתאם, ששיחק במנצ׳סטר יונייטד מ-1998 ועד ל-2001, אז גילו סקאוטי המועדון למאמן אלכס פרגוסון כי אחוז התאקלים המוצלחים שלו נמצא בירידה כבר שנתיים. פרגוסון שחרר את השחקן ללאציו האיטלקית, ושם סתאם זכה איתה בגביע, כשבשנה שלאחר מכן עבר למילאן והגיע איתה לגמר ליגת האלופות. ״אם במשחק אני מוצא את עצמי צריך לעשות תאקל אחד או שניים – סימן שכבר טעיתי” הסביר פאולו מאלדיני, חברו של סתאם לקבוצה. “הכול עניין של מיקום נכון, תגובה נכונה וביצוע תואם נכון". כעבור שנים, גם פרגוסון הבין כי טעה והודה בכך.

במקרה הזה מחלקת הסקאוטינג של יונייטד פישלה, אך זה לא אומר שהעבודה שם לא מעמיקה. לפני כשבע שנים הגיע לביקור בווינגייט טוני סטרדוויק, שהיה מאמן הכושר של יונייטד בתקופה של פרגוסון. הוא עמד שם בראש קבוצה של תשעה אנשי מקצוע, שההתמחות שלהם נוגעת לאספקטים שונים הנוגעים לכושר גופני, פיזיולוגיה וניתוח נתונים.

בהרצאה שהעביר בוינגייט, הוא סיפר כי מערך הכושר בקובצה כולל מעקב מדוקדק על הפרמטרים של כל שחקן ושחקן – מספרינטים, דרך העייפות בזמן משחק ועד למרחק שהם עוברים. כך, הוא הדגים, כי האיש שעוקב אחרי תחום הספרינטים יכול לספר לו שמהתבוננות בשחקן מסוים לאורך חודש עולה כי מתפתחת אצלו פציעה.

עם זאת, הוא הדגיש בהרצאה כי מדדים סטטיסטיים רחוקים מלהיות כלי עבודה בלעדי. אינטואיציה וניסיון, הוא אמר, חשובים לא פחות. כדוגמא לכך, הוא הביא את ראיין גיגס ופול סקולס. "אתה דואג פחות עם שחקנים כאלה", הוא אמר. "שחקן מנוסה יחזור לכושר מלא בתוך שלושה שבועות מתחילת העונה. לשחקן מנוסה פחות ייקח קצת יותר זמן, כחודש וחצי".

לפי ד״ר דלו יאקונו, יש לעשות עם השחקנים המתבגרים יותר ויותר עבודה קוגניטיבית. ״הכדורגל אולי התפתח מאוד, אבל הגוף עדיין אנושי ועובד לינארית״, אמר. ״עם כל ההתפתחות המדעית סביב הפיזיולוגיה של המשחק, דווקא התחום הקוגניטיבי מרתק ופורץ דרך. שם בודקים איך השחקן קורא מערך, איך הוא מחליט לאן ילך ואיך הוא צופה מהלכים קדימה.

כדוגמה לשחקנים מבוגרים עם יכולת הבנת משחק גבוהה, ד״ר דלו יאקונו נותן את ג'נארו גאטוסו ממילאן וצ׳אבי ואנדרס אינייסטה מברצלונה לשעבר. ״גאטוסו שונה מצ׳אבי ואנייסטה באופי המשחק, אבל הם כולם רואים כמה מהלכים קדימה. לכן סביר שהם יעשו את הפעולה הדרושה או שלא יעשו דבר, מכיוון שזה לא יעיל. יש קשר הדוק בין עומס מנטלי לפיזיולוגיי. קבלת החלטות גרועה תביא שחקן להיות מותש כבר אחרי 60 דקות. הרבה שחקנים לא מנוסים בלהגן על עצמם״.

גיל הקבלה

 

התוצאה של ההבנה הזאת היא שכיום שחקנים ותיקים רבים מחזיקים ביועץ מנטלי, שעוזר להם להתמודד עם מצבים דוגמת ירידה בביטחון העצמי. "יותר מדי פעמים מתייחסים לפסיכולוג הספורט כמו מכבי-אש. כפונקציה שנדרשת לפני משחק חשוב או כהכנה לרגעי המאני-טיים״, טוענת ד״ר זך. ״עם זאת, כדי לעבוד עם שחקנים באופן יעיל צריך להכיר אותם. כל שחקן שונה ממשנהו, זה לא שמדובר בתבנית.

"פסיכולוג הוא כמו אתנו-גרף במועדון. הוא יודע איך שחקן מגיב כשמאמן צועק אליו, מבין מי מתגלה כמנהיג אחרי הפסדים רצופים ומי מתפרק, ומכיר את רמת המחויבות של השחקן ואת הדינמיקה מול חבריו לקבוצה. בשחקנים בני שלושים פלוס ההיבט הרגשי מתחדד, כי הפרישה קרובה יותר. תקופת המעבר הזאת היא קשה רגשית, ועלולה להיות ארוכה ומלווה בתסמינים של דכאון וחרדות. מגיל 30, ככדורגלן אתה כל הזמן שואל. העניין הוא איך מתמודדים עם זה – שכן ניתן לנצל את התקופה הזאת כדי ליהנות ממה שנשאר. יש כאלה שאצלם פרישה היא דווקא הקלה".

דווקא טורניר כמו מונדיאל, אולי פסגת ההתמודדויות בכדורגל, הוא לדברי ד״ר זך המקום שבו נפש השחקן תתבטא לרוב לחיוב. "בנבחרת יש מתח של אגו בין שחקנים, אבל בניגוד לרושם, זה פחות מסובך מכפי שזה נראה״ היא מסבירה. ״הם רעבים להצלחה, הם בטופ, מייצגים מדינה ונתונים תחת זכוכית מגדלת. המטרה של פסיכולוג במקרה הזה, היא לזהות מראש מה עלולים להיות המוקשים לשחקנים ולהבין איזו סינתזה רגשית ניתן לעשות בין השחקנים ומאמן הנבחרת".

ספק אם יש דוגמאות מובהקות יותר להשפעה נפשית שלילית במונדיאל מהתמוטטותו של רונלדו הברזילאי ערב גמר מונדיאל 1998 ונגיחתו של זינאדין זידאן הצרפתי במרקו מטראצי האיטלקי בגמר 2006. "כדי שתהיה יעילה באמת, עבודה של פסיכולוג נבחרת מחייבת לרוץ אחרי השחקנים בקבוצות ולקיים דיאלוג שוטף עם פסיכולוגים קבוצתיים", מסבירה ד״ר זך. "זה אומר לצפות בסרטי משחקים ואימונים, להבין מתי שחקן מתעצבן, מתי הוא מאבד שליטה ומה היה קורה לו היה מאומן יותר באיפוק. במקרה של זידאן, אני משוכנעת שזה לא היה קורה לו היה מאומן יותר באיפוק. ״המטרה היא לגרום לשחקנים לדעת לשלוט במצב המנטלי שלהם במהלך המשחק. קור-רוח הוא מאפיין חשוב בכל ענף ספורט, אם יש לשחקן את התכונה הזאת היא תוציא אותו ממשברים ותאפשר לו לתקן שגיאות בזמן אמת. פחד, כעס והיסוס לעומת זאת הם מתכון לכישלון – אך זה משהו שניתן לשיפור באמצעות עבודה נכונה. בעיקרון, אני מאמינה שסגל נכון של קבוצה צריך להכיל לפחות שניים-שלושה שחקנים קרי-רוח. אלה, שגם אם יעלו מהספסל, יעשו שינוי מוחלט במשחק.

דווקא בטורניר ברמות הגבוהות, כמו מונדיאל, אפשר לייצר שינוי אצל שחקנים. העבודה על הראש – על אחת כמה וכמה כשפערי הרמות לא כל כך גבוהים - היא משמעותית. לשחקנים ותיקים יש חשיבות עליונה בטורנירים כאלה, מכיוון שעבור רובם זה ככל הנראה מונדיאל אחרון והזדמנות של פעם בחיים. כשמדברים על נתינה, זאת הבמה. בנוסף, היכולת שלך להדגים לשחקן בגיל המבוגר ולהשפיע עליו מנטלית גבוהה יותר. הניסיון מאפשר להם לווסת אנרגיות, וזה יתרון עצום במשחק של 90 דקות, בוודאי בקצב של היום, בוודאי במונדיאל".

את התיאוריה הזאת מתרגם בלם העבר של באר שבע בן־דור לניסיונו האישי. ״הדבר הראשון שקורה לך בשנים האחרונות הוא המאמץ להוכיח שדבר לא השתנה״, הוא מסביר. ״אתה מסתכל על הצעירים ורוצה להיות לפחות כמוהם כדי שלא יסמנו לך מחליף, אך בסופו של דבר שחקן הוא לא רובוט. הפן הפסיכולוגי משמעותי יותר מכל יתר הפרמטרים. זה תחום שהוא הרבה יותר בשליטה של השחקן עצמו, ולכן צריך לתת לשחקן את הכלים שמתאימים לו כדי להתקדם".

גם ד״ר דלו יאקונו מסכים איתו: "למחקר מדע הספורט יש דרך ארוכה לעשות בתחום הקוגניטיבי, בעיקר לגבי השאלה איך המוח מנהל את הגוף ומייעל את התפקוד שלו. זה יהיה נושא המחקר המרכזי בתחום הספורט".