המיזוג שמקפיץ לו את המסך

היעד האולטימטיבי של ראש הממשלה בנימין נתניהו עת החליט לפצל את ערוץ 2 היה ברור: להחליש את התקשורת הישראלית החופשית, מי שהפכה בעיניו לאויבת מספר 1 שלו, לפחות בזירה הביתית, כאן בישראל. שורת מעשים ומהלכים שנתניהו השקיע בהם אין קץ מחשבה, מרץ, תכנון וזמן מעידה שהמלחמה במי שסומנה כאויבת הזו הפכה עבור ראש הממשלה לעיקרון ערכי, כמעט דתי, שהוא עוד עלול לשלם עליה מחיר. הוא פירק ממשלה על חוק ישראל היום, כמעט הלך לבחירות על הקמת תאגיד השידור, וכשנחסם, עשה תרגילים אקרובטיים למניעת פתיחתו, כולל הפשרה לפצל את שידורי החדשות לחברה נפרדת (נושא שעדיין תלוי ועומד בבג"ץ).

תפוצת עיתון או הרכב ערוץ טלוויזיה הפכו לסיבות האמיתיות לבחירות: לא חוק הגיוס ולא תקציב המדינה. התקשורת עומדת גם במוקד שתיים מהחקירות הפליליות הפתוחות נגד נתניהו: תיק 4000 שם הוא חשוד במתן טובות הנאה לבעלי בזק תמורת סיקור אוהד בוואלה, וגם פרשת 2000.

תוצאה ידועה מראש

אין שיטה טובה, יעילה ומהירה יותר להחלשה מאשר פיצול. הכלל פשוט: ריבוי מדורות השבט ישחק את עוצמתה הפרטנית של כל אחת ואחת. מהלך הפיצול היה נטול כל היגיון כלכלי מלכתחילה, והיום קיבלנו לכך ראיית זהב כתובה שחור על לבן ומונחת על שולחן רשות ההגבלים העסקיים: המהלך לא צלח. מבנה השוק שנתניהו הנדס התנפץ לרסיסים.

הקושי, יש מי שאמר בבירור חוסר ההיתכנות, היה ידוע מהרגע הראשון: הכנסות הערוצים יצנחו שכן עוגת הפרסום תתחלק על פני שלושה ערוצים במקום שניים (זינוק של 50% במספר הערוצים). במקביל העלויות יזנקו עבור רשת וקשת, מכיוון שנוספו להן ימי שידור, ולתנועת המלקחיים ההרסנית הזו יש להוסיף אלמנט נוסף: הפיצול יפגע ברייטינג של כל הערוצים (שכבר לפני הפיצול היו מעורבים באתגרים פיננסיים לא פשוטים), דבר שיחליש אותם עוד יותר ויעודד את המפרסמים לעבור לפרסום באמצעים אחרים (לא טלוויזיוניים), מה שיקטין את ההכנסות עוד יותר ויחריף את מצבם הפיננסי הרעוע.

התוצאה הסופית היתה ידועה מראש: קריסת אחד הערוצים, כאשר המועמד הבולט הוא ערוץ עשר, או ארגון מחדש של השוק בצורה שהוא יוכל לתפקד ולהתקיים. וזה בדיוק מה שקרה: השוק, "היד הנעלמה" שעליה דיבר ראשון המאקרו־כלכלנים אדם סמית, עשה את שלו והחזיר את המגרש לשלושה שחקנים (שניים מסחריים ולצידם תאגיד השידור). בשוק טלוויזיה ננסי דוגמת זה הקיים בישראל 3 הוא מספר שחקנים הגיוני בהרבה.

נתניהו, או בתוארו הידוע "מר כלכלה", שמגן על עקרון השוק החופשי בכל כוחו ומקדש את כוחות השוק, צריך היה לדעת זאת: השוק חזק מכל גחמה של פוליטיקאי, גם כשמדובר בנתניהו עצמו. אלא שהתיעוב של נתניהו כלפי התקשורת ערפל את הראייה, או לפחות דחק את מה שידוע לו היטב הצידה. זה כמעט הצליח לו, כי הערכות רבות דיברו על כך שערוץ עשר על סף קריסה ולא ישרוד, ואכן הערוץ הודיע אתמול שללא המיזוג ייאלץ להחשיך את המסך.

והנה, הפלא ופלא, לא חלפו שלוש שעות מהודעת המיזוג עד ציוצו הראשון של שר התקשורת איוב קרא (שמונה על ידי נתניהו לתיק הרגיש ביותר): "עמדתי העקרונית היא שריבוי ערוצים מסחריים ותחרות בריאה הם הבשורה של שוק התקשורת שאני מוביל בשנה האחרונה", קולו של קרא אך מילותיו של נתניהו. "אמתין לעמדות המקצועיות והבדיקות של מועצת ההגבלים העסקיים ומועצת הרשות השנייה ואז אקבל החלטה", סיכם.

המבחן של הלפרין

מעבר למה שנראה כמו עמדת ראש הממשלה היתה זו יריית הפתיחה במסכת הלחצים שכנראה תופעל גם הפעם על רשות ההגבלים העסקיים. לכן מי שיטען שמיזוג ערוץ עשר ורשת הוא עובדה מוגמרת טועה ומטעה. נתניהו לא יוותר. זה שנים רבות שהוא לא מוותר על כל ניסיון לניהול ועיצוב מרחב התקשורת הישראלית, ואין שום סיבה שיתחיל עכשיו דווקא במצב עניינים משפטי סבוך שלו, של רעייתו ושל חלק ממקורביו.

המשמעות המעשית המיידית היא ששוב רשות ההגבלים העסקיים – הרשות הסטטוטורית שחייבת על פי חוק לאשר כל מיזוג בסדר גודל כזה – תעמוד למבחן. במבחן האחרון שלה, המיזוג בין בנק מזרחי טפחות לבין בנק אגוד, היתה הממונה, עו"ד מיכל הלפרין, מנועה מלטפל בנושא. הפעם היא זו שתצטרך לעמוד ולהדוף את הלחצים. במבחן הקודם, פסילת מיזוג הבנקים שעליה החליט המשנה של הלפרין, אורי שוורץ, בהתאם, גם אם לא על פי, רצונם של שר האוצר ושל שר הכלכלה, גרמה ללא מעט הרמות גבה. עו"ד הלפרין תמצא את עצמה לא מול שרי האוצר והכלכלה, אלא מול ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, בבואה לקבל החלטה שהיא לכאורה נוגעת לשוק הטלוויזיה, אבל מגיעה רחוק הרבה יותר.