בין אדם לחברו: סיפוריו של אדם ברוך הפכו ליצירות אמנות

“הטקסטים ששימשו בסיס ליצירות הם תיעוד של חיים בבית חולים”, מספר העיתונאי רינו צרור על התערוכה שאצר כמחווה לחברו אדם ברוך שבחודש שעבר ציינו עשור למותו. “לא מדובר בתיעוד של כאב”, אומר צרור, “זה לא תיעוד של אינפוזיה וזריקות, זה אך ורק תיעוד החיים במקום: האוכל בבוקר, המקלחת, האישה שמסיתה וילון וסוגרת אותו, פרטים קטנים, סיפורים קטנים, דוקו־ספרותיים. השהייה שלו בבית החולים, בגוף ראשון”.

מפעם לפעם במהלך שלוש השנים האחרונות לחייו בהן נכנס ויצא מבית החולים, תיאר ברוך בטורו השבועי “שישי” במעריב תמונת מצב קצרה. כמו “איך נראה הברז, איך נראית הכורסא או סיפר על הלבן בלילה שהוא מאוד מתגעגע אליו”, אומר צרור, “איזושהי עדות מהחיים החדשים שלו. עדות מאוד אירונית, חביבה אך גם קשה וקורעת לב. בסוף, כשלוקחים את כל הסיפורים האלה מקבלים את הבן אדם מביט בעצמו בשנים האחרונות שלו בתוך המקום הזה”.

בסך הכל אסף צרור 19 סיפורים כאלה, שאותם מצא מתחבאים בתוך טוריו של ברוך. ”שמתי אותם בצד”, הוא מספר, “ואחת לכמה זמן אני ניגש אליהם. כשהיתה אופציה חשבתי שזה יכול להיות קו טוב לתערוכה, שיש לי מה להציע. זה לא כדי להגיד היה היה כאן אדם, אלא יש כאן משהו שיכול לעמוד גם בזכות הטקסטים אבל גם באופן עצמאי”.

צרור לקח את סיפוריו של ברוך פנה ל־24 יוצרים וביקש מכל אחד לבחור סיפור אחד וממנו לצאת לעבודה עצמאית. כך יצר את תערוכת המחווה “אני אדם־מיטה”, שתיפתח בשבת הקרובה (12:00) במוזיאון בית חיים שטורמן בעין חרוד מאוחד.

בין המציגים בתערוכה: צדוק בן־דוד, ציבי גבע, יאיר גרבוז, יעקב דורצ’ין, מיכל היימן, אלכס ליבק ועוד רבים. “אני מאוד גאה בחבורה הזאת, באיסוף הזה”, אומר צרור, “כל אחד והסיפור שלו. יש כמה אמנים שהלכו לאותו סיפור אז מקבלים ורסיות שונות”.

אדם ברוך - עיתונאי, עורך וסופר - היה ידוע בבקיאותו בתרבות היהודית והישראלית. בין היתר כתב את הספרים “הוא היה גיבור”, “סדר יום” על חיי היום יום בראי ההלכה ו”חיינו” שהוא מעין ספר תקנונים יהודי־ישראלי. הוא היה גם מבקר ואוצר אמנות נחשב, וכיהן כנשיא בית הספר לאמנות קאמרה אובסקורה. ברוך נפטר במאי 2008 כשהיה בן 63 מסיבוך של מחלת הסוכרת.

צרור וברוך נפגשו באמצע שנות השבעים כשברוך ערך את כתב העת “מושג” וצרור היה שקוע ב”פרוזה”, ירחון לענייני תרבות וספרות שהיה ממקימיו ומעורכיו. “שם נוצר קשר ראשון”, אומר צרור, קשר שיימשך כמה עשורים קדימה במערכות עיתונים שונות. “אנחנו נכנסים ויוצאים ובאים ועוברים לאורך הדרך, זה לא קו רציף או מקבץ של הרבה שנים ביחד. אנחנו נפרדים ומתחרים אחד בשני ואחר כך חוזרים לשתף פעולה”.

בסוף שנות השבעים עבדו השניים יחד בירחון “מוניטין” כשצרור הצטרף אל ברוך שערך את המגזין. בשנות השמונים התחרו אחד בשני כשצרור הוא ממקימי ומעורכי העיתון “חדשות” וברוך עורך את מוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות”. בהמשך שבו לשתף פעולה בעיתונים “מעריב” ו”גלובס” עד שצרור עבר לטלוויזיה וברוך נשאר בעיתונות.

אתה ידוע כמי שעוסק במצב החברתי וברוך זכור כאיש עם כובע הקסקט שמבין באמנות. אלה לא עולמות שונים?

“לחלוטין לא. היכנס לטקסטים של אדם, בכל מה שקשור לתפיסה החברתית תראה שהיתה שם זהות מוחלטת. היו רגעים שגם אדם היה אספסוף והוא גם כתב על זה. וזה מה שהיה יפה לאללה אצלו, הזיהוי של כולנו ברגע מסוים”.

הוא היה מבקר אמנות נחשב ולדעתו היה כוח. דור שבו מבקרים היו אוטוריטות.

“בהחלט. היתה היררכיה. וברגע שההיררכיה נשברה - הכל נטמע והכל הופך לבליל אחד גדול”.

”נדלקתי על האוצרות”

לצד היותו עיתונאי המטפל במציאות החברתית ברחוב הישראלי ובשולי החברה, בין השאר כמגיש תוכנית יומית בכל צהרים בגלי צה”ל, צרור (64) הוא ממעצבי סדר היום התרבותי שלנו. בשנים האחרונות הוא אחראי על הסרטים “יהודים, פעם שלישית” מהשנה שעברה בו בחן את העצמאות המדינית בישראל, ו”אני ה’” שעשה גלים לפני ארבע שנים ועסק בלהט המתנחלים.

בעבר אסף וערך צרור את הספר “שחור: חייו ומותו של זוהר ארגוב” שהוציא ב־2012 והביא את סיפורו של ארגוב דרך אוסף ראיונות מרתק עם 15 האנשים הקרובים לזמר. שנתיים קודם לכן ערך (לצד שירה אביעד ומורן שוב) את הספר ”אדם ברוך - תקשורת”, אנתולוגיה מכארבעים שנות כתיבה עיתונאית של ברוך.

כעת הגיעה השעה לערוך גם אמנות. לאצור לראשונה בחייו. ”אני נורא אוהב את זה, נדלקתי על האוצרות הזאת”, מספר צרור. “קודם כל זה דומה לעריכה, אתה רק צריך לראות יותר. יש טקסט בדיוק על זה שאדם כתב, ועושה הקבלה בין עורך מגזין לבין אוצר אמנות. קטע קטן מ ’ידיעות’ שגזרתי בערך ב־1980. בזמנו חשבתי שהוא כתב את זה כדי להסביר לעצמו למה הוא לא אוצר את מוזיאון תל אביב”.

ובחזרה לתערוכה. צרור גאה בהצגה הכפולה של הסיפורים בה. “כאשר אתה מגיע לחצר המוזיאון, עוד לפני הכניסה פנימה, אתה מקבל את הסיפורים במין שלטים מלבינים שממוקמים בצורה מאוד מסוימת”, הוא מתאר. “אז קודם כל אני מעריך שאם אצליח לייצר מצב שבו כשתגיע תנוע בין הסיפורים עם כוסית ערק ועלה נענע בפנים - זו תהיה תמונה מצוינת”, הוא מחייך. “אחרי שאתה עובר בין כל הסיפורים שמוצגים בוורסיות שונות אתה נכנס למוזיאון ובאולמות אתה פוגש את העבודות, וליד כל עבודה גם את נקודת המוצא שלה, את הסיפור. אבל כשאתה מגיע לעבודות היצירה מדברת. הסיפור הוא קטן, זה לא שהם ציירו את הסיפור אלא יצאו מתוך הסיפור לעולם שלהם”.

אם היה חי, מה אדם היה חושב על מצבנו התרבותי? למשל על אנשים שעושים צרכים על דגל וקוראים לזה אמנות?

“הוא ידע לראות את זה בא. הוא ידע. יש חלום אחד לפחות בתוך סדרת הסיפורים שלפי הפרשנות שלי על זה בדיוק הוא מדבר. הוא גם כתב על זה מפעם לפעם. הוא ידע לראות את השיבוש בהיררכיה ואת המשמעות שלה כי זה אחד הדברים שהוא הבין בהם נפלא - מה עובד בתקשורת על ציבור. כאשר הקו היסודי הזה נשבר ברור לך לאיזו הצפה אתה צפוי”.

“כבר אין גורו בתרבות”

לדברי צרור ההיררכיה יצרה באופן טבעי סמכויות יותר גדולות ונחשבות, לטוב ולרע. “היו סמכויות של אתיקה, סמכויות מוסריות, סמכויות של הבנה כלכלית, כל מיני גורואים בתחומים שונים. כיום אתה בכלל לא נמצא באווירה הזאת בתרבות”.

לא חסר מישהו כמוהו, שיצביע על שקורה ויגיד “זה בלוף”?

“אני מבוגר מספיק כדי להגיד לך שיש חוסרים שאתה לא מוצא להם תשובה. לא רק אדם ברוך חסר ולא רק לו אתה לא מוצא תשובה. גם דודו גבע בלי תשובה וגם עמוס קינן ועוד הרבה הרבה שלא נמצאים איתנו ואין לך תשובה אמיתית. חסרה ראייה עמוקה שנובעת מהיכולת להתבונן, ומחוכמה כמובן. זה חסר, מאוד חסר”.