אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: רב־חובל פוזל איור: שמרית אלקנתי

מוסף כלכליסט

בתנועה: רב־חובל פוזל

כישורי הניווט המפוקפקים שלי מעולם לא הפריעו לי. אבל בארץ זרה עם רעיה ותינוקת על הגב, אין שום דבר חמוד בללכת לאיבוד

02.08.2018, 09:32 | יובל בן עמי

הבעיה שלי עם שבילים התחילה עוד בארץ. מאז ומתמיד בחרתי שבילים גרועים שמסתיימים במדמנת קוצים. אבל רק עכשיו, כשיש לי אשה וילדה, אני מבחין בזה. מטייל יחיד יכול בקלות לשחרר את עצמו מהסבך ולא לספר לאיש, אבל כשנתקעתי עם אלישה על הר בגליל אחרי רדת הלילה, בלי יכולת לאתר את הסימון הבא של שביל ישראל, זאת כבר היתה בעיה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

למזלנו, בדיוק כשהצעתי שנזמין חילוץ התקשר בעל הצימר שלנו לשאול מתי נגיע. גמגמתי משהו על עיכוב והליכה לאיבוד, ובתגובה הוא, יוצא יחידה מובחרת שכמותו, בא לחלץ אותנו באמצעות ג'יפ, אולר "לדרמן" והפנס של האייפון. אחרי טבילה בג'קוזי עם כוס יין אשתי נרגעה, אבל משהו בביטחון שלה בי אבד. ואם תשאלו אותה, חבל שלא אבד כל כולו, כי הנה היא צועדת אחריי על פני עוד גבעות בדרך לא דרך, והפעם עם תינוקת בתרמיל.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

אנחנו משתדלים לסיים כל יום בטיול קטן. בכל זאת אנחנו בפרובנס, אולי הפינה המושלמת בעולם להליכה ברגל. השבוע, באמצע טיול כזה, הבנתי שאנחנו הולכים לא בשביל אלא בדרך עפר שנכבשה עבור חברת החשמל. הרכס שלאורך פסגתו פסענו משקיף על תעלה המזינה מפעל הידרו־אלקטרי. חוטי המתח הגבוה מטפסים מן הטורבינות במעלה המדרונות, אחוזים בעמודי חשמל רמים, שכל אחד מהם מצריך דרך עפר למטרות תחזוק. נו, נהדר! מה רע? חשמל נקי, סביבה נקייה, עולם נקי, אוי שיט.

הדרך הסתיימה בעמוד מתח גבוה, ומעבר לו במצוק סלעי. זה לא היה אמור להיות כך. השביל היה אמור להוביל אותנו מטה. אפילו צפיתי בו בלוויין של גוגל. פתחתי את הלוויין בטלפון והבטתי שוב. מה שנראה כמו שביל היה למעשה אחד מסלעי המצוק, שהתקמר אל עבר הכביש שבוואדי. היינו אחרי שעתיים של הליכה. אין ברירה אלא לסוב לאחור וללכת שעתיים ברברס, גם אם נותרו לנו מים לשעה אחת. "אבל הסתכלתי בלוויין. הלוויין אמר שאנחנו כל כך קרובים למטה".

היא אפילו לא תקשרה איתי, רק תקעה בי מבט קר כמלפפון. נדמה לי שזה ביטוי של יורם קניוק, שקרא פעם שמלפפון קר תמיד בשתי מעלות מסביבתו. "אבל הלוויין!", ניסיתי שוב. היא הפנתה את ראשה בחזרה אל השביל והתחלנו לטפס בו. כעבור אולי 20 דקות הפקתי ממנה כמה מילים, כעבור שעה, נשיקה, אבל לא לפני שהתנצלתי והודיתי שנהגתי בחוסר אחריות. צריך להביא יותר מים להליכה כזאת, וגם קרם הגנה ומפת שבילים נורמלית. מחר יהיה אחרת.

למחרת באמת היה אחרת, כי לקחנו את עכו בעגלה בדרכים צדדיות סלולות, בין כרמים נעימים לחוות קטנות, אבל הדרך שראיתי בבירור במפה נחסמה בגדר ובשער. "היתה פה פעם דרך פתוחה!" התעקשתי. “הנה, תראי, מעבר לגדר עדיין יש תמרור שמגביל את המהירות ל־30 קמ"ש”.

"לא נורא", היא אמרה, "נחזור כמו שבאנו. כבר התרגלתי".

למחרת שוב העדפנו את החורש שבגבעות. הלכנו בדרך עפר נוחה שקצת שעממה אותי, אז איתרתי שביל צר, שנראה כמו קיצור דרך מצוין והבטיח קצת נוף. הוא היה טיפונת תלול, אז מה? באנו לעשות ספורט.

יוצא שלא הערכתי נכון את מידת התלילות ממרגלות הגבעה. זה היה מין שביל שאפשר רק לטפס בו, וגם זה בקושי, בטח לא לרדת. "אני מקווה מאוד בשבילך שיש ירידה מהצד האחר", התריעה אלישה, בין נשיפות של מאמץ. "יש! ראיתי בלוויין!". ידעתי איך שזה נשמע, אבל לא נשאתי על גבי במתלול שום תשובה אחרת. עדיין לא עצרתי במשרד המידע לתיירים לאסוף מפות שבילים. אני יותר מדי גבר בשביל זה. לא מסוגל שיגידו לי לאן ללכת. הלו. אני כבר יודע.

"יש לך תינוקת על הגב", הזכירה לי אלישה. "לא עושים דברים כאלה".

"את תראי. יש אחלה שביל בעבר האחר של הגבעה. הביטי, יש שם למעלה עמוד חשמל. איכשהו חברת החשמל היתה צריכה להקים אותו, נכון? איכשהו הם צריכים להגיע אליו לתיקונים".

אבל כנראה הם עושים את זה בסנפלינג. כשהגענו לפסגה התגלה השביל שבעבר האחר כתלול בדיוק כמו זה שבו טיפסנו. "איך יורדים עכשיו, יובל? איך יורדים מפה?", היא רשפה.

"אההה", חישבתי מהר את האפשרויות, "אז או בזה ששם או בהוא שבו עלינו, ממש בזהירות. או שנחתוך דרך היער".

"יובל!".

"זה הכל באשמת חברת החשמל. השבילים שלהם לא הגיוניים".

האשמות הן תמיד בזבוז זמן. ישבנו על התחת וירדנו כך אל הוואדי בשתיקה רועמת. נדרשו 30 דקות לפייס אותה, ועוד חמש לנשק. אבל אז נשבר ענף האלון היבש שנטלה עמה כמקל הליכה והיא החליקה על הישבן, ממש באמצע דרך העפר הכי שטוחה ובטוחה בצרפת. הירך שלה נשרטה, וסימן חבורה התנוסס עליה למשך שבוע, ענקי כמו גלקסיה סגלגלה. צר לי עליה, בחיי, אבל אני גם טיפה מבסוט: הפעם אני נקי לחלוטין מאשם. אפילו לא צריך להאשים את חברת החשמל.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות