מוסף שבועי 2.8.18 9 רחוב משלך נשים יושבות סביב שולחן עם שני אדריכלים

רחוב מִשֶּׁלָּךְ: איך מתכננים ערים פמיניסטיות

הערים המודרניות מתוכננות בידי גברים עבור אורח החיים הגברי: מההפרדה של בתי עסק מאזורי המגורים ועד ההקצאה החסרה של שירותים ציבוריים. ולנשים נמאס. בשנים האחרונות כובש את העולם תכנון עירוני פמיניסטי: מווינה, מובילת המגמה, דרך ניו יורק שמממנת קואופרטיבים נשיים ועד אפילו בני ברק, העיר הכי פמיניסטית (בתכנון) בישראל

11.08.2018, 22:00 | קרן צוריאל הררי
ב
תחילת שנות התשעים ערכה עיריית וינה, אוסטריה, סקר שבדק כיצד אנשים משתמשים בתחבורה ציבורית במחוז 9 שבעיר כדי לייעל אותה. אבל עוד בטרם שוקללו התשובות הפתיעה תוצאה אחת לא צפויה את הסוקרים - הגברים סיימו להשיב על השאלון בתוך דקות, בעוד הנשים לא הפסיקו לכתוב ולכתוב. ואולי בעצם זה לא היה צריך להפתיע אף אחד. רוב הגברים קמים בבוקר, נוסעים לעבודה במכונית או בתחבורה ציבורית ובסוף היום חוזרים הביתה. ואילו יומן של רוב הנשים מורכב מהרבה נסיעות קצרות בתחבורה ציבורית מגוונת ובשעות שונות - מהבית למסגרות החינוך של הילדים ובחזרה, לחוגים, למרפאה ולסופרמרקט.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

לתוצאות הסקר היו השלכות דרמטיות על עיצוב המרחב העירוני, חלק ממהפכה נרחבת שהפכה את וינה לעיר המובילה בעולם מבחינת הטמעת חשיבה מגדרית ("Gender mainstreaming"). מדובר במגמה גלובלית שצברה תאוצה בשנים האחרונות, ובמסגרתה נשים תובעות את חלקן בתכנון העיר, ודורשות שיתייחס גם לצרכים שלהן. בעקבות הסקר שיפרה העירייה את מקטעי המדרכות שבהן אמהות הולכות עם עגלות ילדים: היא הרחיבה אותן, הוסיפה רמפות רחבות במקום מדרגות והסירה עוד מכשולים. נוסף על כך, המעבר בין אוטובוסים לרכבות נתפר באופן מדויק יותר, ובאזורים חשוכים הותקנה תאורה כדי להעניק לנשים תחושת ביטחון - בעיה נפוצה שחוות נשים רבות.

"תכנון אדריכלי איננו ניטרלי מבחינת מגדר", מסבירה ל"מוסף כלכליסט" פרופ' ססקיה סאסן (Sassen), סוציולוגית מאוניברסיטת קולומביה ואחת החוקרות החשובות בעולם בתחומים של תכנון עירוני, גלובליזציה, מגדר ואי־שוויון. "יש מחקר רב על כך שמערכות עירוניות אינן מגיבות לצורכיהן של נשים, ולפני עשור הנושא החל לצוף. מאז יזמו אינספור ערים פרויקטים של תכנון עירוני שמתמודד עם פערי מגדר".

ולא חסרות דוגמאות לאופנים שבהן התכנון העירוני אכזב נשים. אחת החמורות שבהן היא הפרדת השימושים בעיר בין אזורי מסחר, מגורים ועבודה, כך שנשים, שהן המטפלות העיקריות במשפחה, נאלצות להתרוצץ ביניהם במשך היום בכל יום. אבל התכנון הגברי חוטא גם בפרטים הקטנים לכאורה, כמו בהקצאה הזהה של שטחים לשירותים ציבוריים, אף שגברים זקוקים בממוצע לחצי דקה בשירותים ואילו נשים לדקה וחצי. העיוורון לחוויה הנשית במרחב מסביר גם למה עדיין יש רחובות חשוכים רבים, כי רק אשה נדרשת לחשוב פעמיים אם לעבור בהם.

הדוגמאות הללו, ועוד רבות אחרות, אינן תוצר של חשיבה גברית שוביניסטית רעה, אלא של נטייה טבעית להבין את העולם מתוך הזהות של אלה שמעצבים אותו, כלומר כמעט תמיד גברים. ואם הגברים האלה עובדים במחלקת התכנון העירוני, הם לא יחשבו, למשל, שצריך לתפור באופן חלק את המעבר מתחנות אוטובוס לתחנות רכבת, לדאוג לגישה רגלית נוחה לתחנות, לתאורה ולרמפות לעגלות ילדים ברחובות שסמוכים למוסדות חינוך.

"יש כיום יותר הכרה בחשיבות של הטמעת חשיבה מגדרית ויש שינוי מסוים, אבל יש עוד הרבה שאפשר לעשות", אומרת סאסן. "אף שניכרים הבדלים בין נשים ממדינות שונות, מדהים להיווכח באיזו מידה יש דברים גנריים זהים בכל העולם".

אילו דברים גנריים צריך לפתור?

"מבחינה היסטורית ערים נבנו — וממשיכות להיבנות — באופן שפוגע בחלק מהשחקנים לטובת אחרים. רוב מקומות העבודה מרוכזים במרכזי הערים, כך שבאופן בלתי נמנע אלה שמטפלים בילדים או בהורים מבוגרים, ולכן יכולים לעבוד רק ארבע־חמש שעות ביום, נמצאים בעמדת חיסרון כי הם צריכים לנסוע מרחק רב בערים גדולות מאוד. תכנון עירוני יכול לטפל בזה. אנחנו יכולים ליצור צמתים כלכליים מפוזרים יותר במקום להוסיף עוד ועוד מקומות עבודה במרכז העיר, עד שהוא נהפך למקום היחיד שבו ניתן לעבוד. אירופה טובה הרבה יותר מארצות הברית ומאמריקה הלטינית בליצור ערים קטנות שאפשר למצוא בהן מקומות עבודה טובים.

"וזה מתקשר לאופן שבו תכננו את מערכת התחבורה שלנו: ערים קטנות לא מחוברות זו לזו במישרין אלא דרך העיר הגדולה. התחבורה נוסעת קודם כל למרכז, ואם את אשה עם ילדים ועבודה ומחויבויות, ויש לך רק מעט שעות פנויות ביום, זה מאלץ אותך לבזבז זמן בנסיעות דרך המרכז. תכנון שיש בו הרבה מרכזים עירוניים קטנים עם תחבורה ביניהם יעזור מאוד לנשים".

 , צילום: אי.פי צילום: אי.פי  , צילום: אי.פי

 

 

אילו עוד פתרונות יכולים להתאים לצורכי נשים?

"היו מאמצים מעניינים מאוד בשנים האחרונות. קבוצת אמהות חד־הוריות מהארלם שבניו יורק החליטה לשנות את השימוש בבניין קיים כך שלכל אחת יש דירה משלה, וגם אזור מרכזי משותף המשמש אותן לבישול קולקטיבי ולטיפול בילדים כשהן צריכות לצאת לקניות, כדי לעזור זו לזו. בשיקגו יש הרבה בניינים ישנים בסגנון אירופי ששימשו למשרדים, כלומר, שטחי הקומות בהם גדולים. אולם כשהמירו אותם לדיור נוצרו חללים פנימיים מרווחים ללא גישה לחלונות ואור ישיר, ולכן החליטו להשתמש בהם למטרות קולקטיביות. קומה אחת הוקדשה לילדים ונהפכה למקום שבו הם יכולים לשחק ולרוץ, והדיירים שכרו להם מטפלת קבועה. בזכות החלל המשותף הזה גם אמא שהיא עקרת בית יכולה לקחת פסק זמן לעצמה.

"ועכשיו בניו יורק, ראש העירייה הקצה 100 אלף יחידות דיור לעובדים ששכרם נמוך, כמו עובדי שירותי הכבאות, שיטור וסיעוד (היעד הנוכחי של התוכנית, בשנתה הרביעית, הוא 300 אלף דירות, קצ"ה). זאת תקופה של אדישות מצד עשירים ובעלי כוח כלפי 60% מהאוכלוסייה שלא מרוויחים הרבה, לא יכולים להרשות לעצמם לגור בעיר ונאלצים לנסוע נסיעות ממושכות לעבודתם, שבה הם נדרשים להגיב ראשונים לאירועים. אנחנו לא רוצים שוטר, מורה או כבאי עייפים כי הם נסעו שעתיים לעבודה. זו שערורייה".

בידי נשים למען נשים
 

קומפלקס הדירות Women־Work־City במחוז 21 בווינה עוצב בידי נשים למען נשות השכונה: המבנה תוכנן סביב חצרות שמאפשרות לאמהות ולילדים לבלות יחד בלי להתרחק מהבית. בתוך הבניין יש גן ילדים, בית מרקחת ורופא ילדים, והוא ממוקם בסמוך לתחנות תחבורה ציבורית. את הפרויקט הזה ועוד עשרות פרויקטים דומים יזמה העירייה ב־30 השנה האחרונות כדי שנשים ייקחו חלק גדול יותר במרחב הציבורי, והם זיכו את וינה בפרסים רבים והועתקו לערים נוספות בעולם.

"רוב מקומות העבודה מרוכזים במרכזי הערים", מסבירה פרופ' סאסן, "כך שמי שמטפל בילד נמצא בחיסרון כי הוא צריך לנסוע מרחק רב. תכנון עירוני יכול לטפל בזה. אפשר לפזר את הצמתים הכלכליים"
 

בכל שנה מגיעות לווינה משלחות לימודיות מערים אחרות ומארגונים כמו האו"ם והבנק העולמי, והמדריך שלה לתכנון עיר שוויונית פופולרי בקרב מתכננים עירוניים שרוצים קצת מהמתרחש בווינה גם אצלם. כך למשל, טוקיו מעודדת הקמת מעונות יום בסמוך לתחנות רכבת כדי להקל על אמהות עובדות; בניו יורק הוקם קואופרטיב של 83 נשים, רובן מהגרות, שמעניק שירותי ניקיון, ובו כל אחת עובדת בשעות שמתאימות ללוח הזמנים שלה ונהנית מרווחי התאגיד ומהתמיכה ההדדית. לאור הצלחת הפרויקט הודיעה העירייה ב־2014 כי תשקיע 1.2 מיליון דולר בקואופרטיבים דומים, ובשנה שעברה הקצתה עבורו 3 מיליון דולר נוספים; ב־2013 החליטה שטוקהולם שבשבדיה על פינוי שלג שווה מגדרית. עד אז פינתה מערכת פינוי השלג רק כבישים ראשיים ולא נתנה קדימות למקומות הראשונים שאליהם הורים הולכים בבוקר — מדרכות שמובילות למוסדות חינוך, הכניסות אליהם, שבילי הליכה ונתיבי אופניים; ואילו בגרנהונס שבברזיל מיושמת תוכנית התערבות ששמה "ערים בטוחות בעולם", שכוללת בתי משפט לנשים שמאיצים הליכים בנושאי אלימות, הקמת תחנות משטרה, שיפור התאורה ברחובות ושיפור התחבורה הציבורית כך שבשעות החושך יוכלו נשים לרדת בתחנות שבהן הן חשות בטוחות.

האמא של כדור השלג הזה, מי שמובילה את התכנון העירוני השוויוני בווינה מראשיתו, היא אווה קייל (Kail). ב־1991, כמתכננת צעירה היא היתה שותפה לארגון התערוכה "למי שייך המרחב הציבורי: חיי היומיום של הנשים בעיר", שבה תועדו נשים מתמודדות עם העיר שלא תוכננה למענן. התערוכה הצליחה מאוד וקייל התבקשה להקים את המחלקה לנשים במועצת העיר ולעמוד בראשה. מאז היא הובילה יותר מ־60 פרויקטים בווינה, שהתאפיינו בעקרונות משותפים, כשהמרכזי שבהם הוא שהמתכננים עובדים אצל התושבים. כלומר, הם לא קובעים מראש באדנותיות מה נכון לעיר, אלא עורכים סקר בקרב האוכלוסייה המקומית כדי להבין מה הם צרכיה ורק אז ניגשים לתכנון. "זה חשוב מאוד", מסבירה קייל. “צריך לראות מי באמת הקבוצה השותקת ומי הקולנית, כדי שהתכנון לא יהיה מוטה מגדרית".

סקר נוסף שיזמה קייל הראה שאחרי גיל תשע מספר הבנות שמבלות בפארקים הציבוריים יורד דרמטית, ואילו מספר הבנים נותר קבוע. כדי שהפארקים יהיו מזמינים גם לנערות ולנשים, המתכננים פיצלו אותם לאזורים סגורים למחצה, שאפשרו מפגשים קטנים ואינטימיים יותר, ולכן סמויים מעיניהם של מטרידים אפשריים. הם הוסיפו גם שבילים ובנו מגרשים למגוון רחב יותר של ענפי ספורט, לא רק כדורגל. כמעט מיד הם הבחינו בכך שיותר קבוצות של נערות ונשים החלו לבלות בפארקים.

"הטמעת חשיבה מגדרית היא גישה פוליטית לצדק, שתורמת לצדק החברתי", אומרת קייל. "היא מפתחת שיטות חדשות שמאפשרות לכולם להיות חלק שווה מהסיכויים והמשאבים של העיר".

כיצד השתנתה העיר אחרי שלושה עשורים של הטמעת חשיבה מגדרית?

"ראשית, יש השפעה על מערכת התכנון. יש לנו יותר נשים מתכננות: ראש המשרד לבנייה וטכנולוגיה הוא לראשונה אשה, וגם בראש האדמיניסטרציה הטכנית עומדת אשה. שנית, אנחנו עושים סקרים שנועדו לבדוק איך אנשים מרגישים בפרויקטים, ואנחנו יודעים שיש לנשים יותר תחושת ביטחון, שהן משתמשות יותר בפארקים אף שהן היו הקבוצה שהכי פחות השתמשה בהם. תחנות התחבורה הציבורית מוארות היטב ויש שליטה טובה יותר במה שקורה ברחוב. בווינה יש מצב מיוחד שבו אחוז גבוה מהאנשים מתגוררים בדיור ציבורי, אז אנחנו גם מטפלים בדירות מנקודת מבט מגדרית. למשל שחדרי הילדים יהיו גדולים מספיק, שהכניסות לבתים יתאימו לצרכים וכו'. זאת גישה פוליטית לתכנון. להביא אנשים לחללים שהם לא היו בהם קודם והרגישו שאין להם זכות להיות בהם".

 , צילום: walk21vienna.com, שאטרסטוק, רונית דוידוביץ צילום: walk21vienna.com, שאטרסטוק, רונית דוידוביץ  , צילום: walk21vienna.com, שאטרסטוק, רונית דוידוביץ

בני ברק מבינה נשים
 

בשבועות האחרונים נאבקת קבוצת צעירות ירושלמיות בניסיון של גברים דתיים למנוע מהן לרחוץ במעיינות ליפתא ועין איתמר. עשרות שנים היו שני המעיינות הסמוכים לעיר יעד למטיילים וטבילה עבור דתיים, אלא שבשנים האחרונות גברים דתיים החלו להרחיק מהם בתוקפנות נשים שמבקשות לרחוץ במימיהם, ועם הזמן התרבו המקרים של הטרדות מיניות, התקפות, זריקת אבנים ואיומים על נשים שמתקרבות למעיינות. נחושות ליהנות גם הן מהמעיינות — שהם ציבוריים, כלומר של כולם — הנשים התארגנו, והן מגיעות בחבורות למעיינות. אם יש צורך, הן מזעיקות את המשטרה.

"שני המעיינות נלקחו בשבי בידי גברים ברסלבים ואסור לשתוק יותר", אומרת אליאנה ברבל (28), פעילה פמיניסטית ירושלמית. "זה מטורף שמטיילים יגיעו לשם ויספגו השפלות וקללות. מכיוון שזה מקום מרוחק אף אחד לא לוקח עליו אחריות. אין לי ספק שאם לא נתעקש עכשיו נמצא את עצמנו מודרות מעוד מקומות. אנחנו תובעות את המרחב הציבורי שלנו בחזרה".

"הטמעת חשיבה מגדרית זו גישה פוליטית לצדק", אומרת אווה קייל, שמסבירה שכל מהלך בווינה מתחיל בסקרי קהל. "זה חשוב מאוד לראות מי הקבוצה השותקת ומי הקולנית, כדי שהתכנון לא יהיה מוטה"

ישראל היא ללא ספק מדינה שמשוועת לתכנון מרחב חברתי, כזה שיכיל את כל המורכבויות של פלגי החברה השונים וההתנגשויות ביניהם. "בארץ מתחילים לדבר על תכנון נשי כחלק מתכנון חברתי", אומרת המתכננת הוותיקה ד"ר רונית דוידוביץ'־מרטון. "בכמה ועדות מקומיות החלו לחפש יועצים לענייני מגוון וחברה, סימן לכך שתכנון כזה יכול לעשות טוב לכולם. זה לאט לאט מגיע, אבל אנחנו עדיין לא שם".

דוידוביץ'־מרטון היא בעליה של ד.מ.ר תכנון ופיתוח ומרצה בתחום של תכנון עירוני במרכז הבינתחומי בהרצליה. מאחוריה כמה עשורים של בניית תוכניות אסטרטגיות, תוכניות־אב ומתאר לערים כמו רמת גן, אשדוד, בת ים, חיפה, הוד השרון, רעננה ובאר שבע. לדבריה, "כל תהליך תכנון הערים וסביבת החיים בארץ מאוד צעיר ומאוד פונקציונלי כי בניית הערים וההתיישבות נעשתה תחת לחץ וצורך לתת פתרון מהיר, טוב ויעיל למסה של אוכלוסייה. לא משנה מה קורה מסביב, העיקר שיהיו פתרונות דיור. אז לא חשבו על מרחב ציבורי איכותי, אפשרויות תעסוקה, חינוך טוב, שאנשים יהיו מעורבים בחברה או שהתוכנית תתאים למגוון אוכלוסייה. מגוון לא היה שם המשחק, אלא להפך, היתה אידאולוגיה של כור היתוך: כולנו בדיוק אותו דבר, גרים באותו בניין ובאותו בלוק שנראה אותו דבר, ברמת אביב, שדרות וקריית שמונה".

זה משקף את תפיסת העולם של אותה תקופה.

"תכנון הוא בבואה של אידאולוגיה כלכלית ופוליטית. וגם היום בונים פרויקטים חדשים של בנייה רוויה במהירות, במסה ובהתאמה לתושב הממוצע" — את שתי המילים האחרונות היא מתיזה בבוז. "לכל יישוב יש פרופיל — גיל, השכלה, 2.5 ילדים, שלושה כלבים וארבעה כלי רכב. אני לא מכירה משפחה ממוצעת, וברגע שאנחנו מתכננים כך, אנחנו לא רגישים לגיוון האנושי של הקהילה: נשים וגברים, ילדים וזקנים, עשירים ועניים, בריאים וחולים".

איך זה פוגע בקהילה?

"מחקרים בכל העולם מראים שנשים משתמשות בצירי התנועה באופן שונה מאוד מגברים. גברים צריכים להגיע באופן יעיל ומהיר מנקודה לנקודה, וזה המוטו של מתכנני התחבורה, להוביל אותי מתל אביב לקריית שמונה בדרך הכי מהירה ויעילה. נשים משתמשות בדרכים באופן מקוטע יותר: בדרך הן קונות, קופצות לסידורים, מתכננות פגישה עם חברה לפני הישיבה הבאה. הדרך שלהן היא לא אוטוסטרדה אלא במרחק שמאפשר לי לעשות מיליון דברים. אני עושה דברים על הדרך".

איך אפשר לתכנן נכון עבורן?

"לערבב שימושים, כדי לקרב את המשולש של בית־שירותים־עבודה. שהם יהיו באותו רחוב, במרחק הליכה נוח ונעים. הגישה המגדרית הטמיעה את השפה הזאת שאומרת, 'לא רוצים לדבר על כור היתוך ועל ממוצע, תנו לי את המקום שלי'. בהתחלה עירוב שימושים נראה הזוי ומפריע, והיום לא רק שזה לא מפריע, אלא מבוקש, וחוקרים איך לעשות את זה נכון. כשהתעסקתי בזה בשנות השמונים אמרו, 'הפמיניסטיות האלה, מה הן רוצות'. והיום מבינים שזה טוב לתא המשפחתי, שלא רק הנשים נהנות מהקירבה והנוחות אלא גם הגברים. הדברים האלה צצים בכל העולם, ובארץ הם בחיתולים".

לדוידוביץ'־מרטון יש דוגמה מאלפת ולחלוטין בלתי צפויה לעיר שמתוכננת באופן מגדרי וחברתי נכון, שמועיל לנשים ולמשפחות: בני ברק. בשלוש השנים האחרונות היא היתה חלק מצוות תוכנית המתאר של בני ברק, כך שהיא קיבלה הזדמנות להכיר את העיר לעומק ואת התושבים, בתהליך שיתוף ציבור, ולהכניס לתוכנית אלמנטים מגדריים וחברתיים.

איך דווקא בני ברק היא עיר מיטבית לנשים?

"זאת היתה הפתעת חיי. בני ברק היא עיר מיטבית ישראלית מבחינת עירוב שימושים, והיא עיר חיה ותוססת 24/7, לא רק בשעות אחר הצהריים. בשבע בערב ההורים יוצאים לקניות ולסידורים שלהם עד 12 בלילה, ואם אין סידורים, אז יש אירועים משפחתיים, והקהילה שם עוזרת ומשגיחה. וכשנכנסת שבת, כולם יוצאים לרחובות והולכים בעיר. לא סתם תוחלת החיים שם גבוהה. לכן בני ברק היא אחד מבתי הספר המשמעותיים שלי לתכנון. זה קרה מתוך אורח החיים, לא מכוח תכנון".

ואיך התכנון העירוני שעשיתם מתחשב בנשים?

"אני אתן שלוש דוגמאות. כל בניין חדש או מתחדש מחויב בגן ילדים בקומת הקרקע. כל כניסה כזאת ממלאת גן ילדים רב־גילאי". המהלך הזה, היא מסבירה, מונע מהילדים לסכן את חייהם ברחובות ובכבישים ומקל על האמהות את הפיזור והאיסוף. "דבר שני, בכל בניין בבני ברק יש 30 עגלות בכניסה, ולכן יוקמו חניות לעגלות. ושלישית, קומת הקרקע מיועדת למשפחות שבהן יש אנשים עם צרכים מיוחדים.

"זו חברה שמודעת לכך שנשים הן גורם כלכלי ומשמעותי, הן עובדות מחוץ לבית ולכן צריך לדאוג שירגישו בטוחות ברחוב, שתהיה תאורה טובה, וזה הפך לנושא בפני עצמו. אז פתאום בזכות הנושא המגדרי כולם נהנים מתחושת ביטחון ברחובות — גם הילדים, הזקנים ושאר המבוגרים. מי אוהב ללכת ברחובות חשוכים בלילה? וכשהעסקים פתוחים עד אחת בלילה, אשה יכולה לנהל את זמנה בגמישות, לעבוד ביום ולצאת לסידורים בלילה, וזה חשוב לה. בהרבה היבטים נשים נהפכו לכוח מוביל שינוי בחברה החרדית".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



41 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

37.
הטון קצת יותר מדי פמיניסטי אבל עדיין כתבה נפלאה קצת חוזרת על עצמה בכמה מקומות
ובסך הכל בני ברק היא אכן עיר הזויה בכמה דברים והעיקר זה שבת בבני ברק זה דבר מיוחד במינו במיוחד למשפחתיות ולקהילתיות מה אתם יודעים על "שלום זכר" בליל שבת ו"קידוש" (האירוע לא הטקס) וגם בימי חול כל הגמחים וכ"ו
אוי  |  12.08.18
לכל התגובות