צילום: אלכס קולומויסקי
חוק הנקמנות: חוק הנאמנות בתרבות עוד יתהפך על רגב
שרת התרבות מירי רגב רק מחפשת דרכי נקמה. ההיסטוריה מלמדת שמי שמשתיק אחרים, סופו שיושתק בעצמו
עבור כמה מחבריי הימנים יש מטרה אחת מאוד ברורה לחוק הנאמנות בתרבות, שעלה אתמול לקריאה ראשונה בכנסת ויאפשר לשרת התרבות לבטל תמיכה ממוסד או יצירה "הפוגעים במדינה או מבזים אותה". המטרה הזאת היא להחזיר לשמאל על שנים של השתקה וסתימת פיות. מבחינתם, כשם שיצירות וסרטים בעלי אג'נדות ימניות ופטריוטיות לא זכו עד כה לתקציבים, כך עתה הגיע הזמן שסרטים "שמאלניים", כאלה המבקרים את המדינה, יצטרכו גם הם להסתדר לבד, ללא תמיכת המדינה. זה לא חוק "הנאמנות" אלא "חוק הנקמנות".
קראו עוד בכלכליסט
נניח בצד את ההבדלים באופן שבו אנחנו מפרשים סרטים (אני, למשל, רואה ב"פוקסטרוט" וב"וואלס עם בשיר" סרטים אולטרה־פטריוטיים המציגים את צדקת הדרך של ישראל והמחיר הנפשי שאזרחיה משלמים על מלחמות). אם נתמקד במציאות מנקודת מבט היסטורית, אחד הדברים שנגלה שוב ושוב זה עד כמה המשמעות של סרטים משתנה בחלוף הזמן. בכל הרצאה שלי על אפרים קישון הקהל צוחק כשאני מספר שב־1964 גולדה מאיר דרשה למנוע את הקרנת “סאלח שבתי” בחו"ל, מחשש לפגיעה בשם המדינה (האופן שבו ייצגו את הקיבוץ בסרט העליב אותה). כן, מפא"י היו חזקים בצנזורה.
והנה ההיסטוריה חוזרת על עצמה, הפעם מירי רגב בתפקיד גולדה מאיר. והדחייה שתתהפך עליה בעוד 40 שנה, כשעילת הפסילה תיחשב בלתי רלבנטית, אבל הסרטים ישרדו. אותה מירי רגב, שכל כך נרעשת כשסרט ישראלי עכשווי (שהיא לא ראתה) מציג את צה"ל באור ביקורתי, סיפרה לפני שנה כמה היא אוהבת את "הלהקה", סרט שעוסק במרד צבאי, שקל לנחש שהיה מאוד מעצבן אותה לו היה נעשה כיום.
אבל זה לא באמת העניין. שהרי שרת התרבות לא מעוניינת לנקום ב"פוקסטרוט", פסטיבל חיפה או סינמטק תל אביב, אלא באנשים שמזוהים עם המושגים האלה. כאלה שאינם אנשי שלומה. שרת התרבות, שההיגיון הפשוט אומר שתגן בגופה על התחום שבאחריותה, באה להתנקש בו.
החוק הפלילי כבר מכיל כיום הגנה נגד תוכני הסתה או ביזוי סמלי המדינה. העברת הסמכות לקביעת "מיהו פטריוט" לידי משרד התרבות רק תגרום לכך שבכל פעם שיישב על הכיסא הזה שר אחר ממפלגה אחרת, הוא יגדיר את הקווים האדומים של המשרד לפי גבולות העלבונות האישיים שלו. וכך, לא מופרך להניח שמי שמצנזר היום יצונזר בעתיד, וכל שר ינקום במצביעים של השר שלפניו.
דמיינו סרט, שהלוואי שייעשה, המתאר ישראל עתידנית: ימי בית המקדש השלישי. סוף סוף, החזון הגדול של לא מעט מחבריי הימנים יתגשם: סרט שיש בו גם עיסוק בלאומיות הישראלית האוטופית וגם עיסוק בזהות יהודית־דתית.
אלא שעד הסרט הזה ייעשה, במשרד התרבות תשב כבר שרה מיש עתיד, נגיד, ועבורה העיסוק בבית המקדש השלישי והצגת ישראל כאימפריה תאוקרטית מלוכנית יהיה בגידה בערכי המדינה ובסמליה. תמיכת המשרד בסרט, על פי אותה תקנה, תבוטל. הפקתו, מן הסתם, תיגנז. וכך, שרה שרוצה לצנזר את הטראומות של חיילי צה"ל בהווה, תתחלף בשרה שתצנזר את החלומות של היהודים המשיחיים, חלק לא מבוטל באלקטורט של קודמתה.
יש הרבה דרכים להביא לאיזון ולמגוון בדעות ביצירה. צנזורה היא לא אחת מהן. אותי לימדו לא לנקום ולא לנטור. שאמנות היא יצירה סובייקטיבית, ביקורתית לאחד, מיינסטרימית לאחר. שכל סקנדל בהווה הופך לאנקדוטה בעתיד. ושבמאבק שבין משטר ובין תרבות, התרבות תמיד תנצח. אבל עכשיו נוקמים.
22 תגובות לכתיבת תגובה