דלעת חמוצה: אלבום מאכזב לסמאשינג פאמפקינס

מכירים את זה שיש להקה שאתם נורא רוצים לאהוב, שהיא קולית ומגניבה ונראית פיצוץ ומייצגת את כל מה שאתם מאמינים בו, אבל המוזיקה שלה פשוט לא מספיק טובה? עם הסמאשינג פאמפקינס זה היה הפוך: הם היו מעצבנים ולא מגניבים (בייחוד הסולן בילי קורגן עם קשקושי המיסטיקה שלו), אבל אהבתי אותם למרות זאת כי היו להם שירים מעולים. הם קמו בשיקגו בסוף האייטיז ונהפכו לאחת הלהקות הגדולות של התפרצות הרוק האלטרנטיבי של שנות התשעים. הם שילבו בין גיטרות כבדות ורועשות לפסיכדליה חולמנית, ואלבומם השלישי, "Mellon Collie and the Infinite Sadness" מ־1995, הגיע לראש המצעד האמריקאי.

הפאמפקינס לא ניגנו ביחד בהרכב המקורי מאז שנות התשעים. אחר כך קורגן המשיך להוציא אלבומים תחת השם סמאשינג פאמפקינס עם נגנים אחרים. האלבום האחרון של קורגן ושות' תחת השם הזה יצא ב־2014, לקול התעלמות ציבור רוכשי האלבומים. אז קורגן הבין שאין ברירה אלא להתקשר לחבריו הישנים ולבשל למעריצים איזה איחוד מרגש.

למרבה האכזבה, הוא לא צלצל לבסיסטית המקורית, דארסי רצקי, שאיתה הוא מסוכסך עוד מהימים שפיטר אותה בטענה שהיא "נרקומנית מרושעת שמסרבת לקבל עזרה", אבל הוא כן הביא את הגיטריסט המלוכסן ג'יימס איהא ואת המתופף ג'ימי צ'מברלין. ביחד עם הגיטריסט ג'ף שרודר, יד ימינו של קורגן בעשור האחרון, והמפיק האגדי ריק רובין, הם הוציאו אלבום חדש הנושא את השם הבלתי נסלח "Shiny and Oh So Bright, Vol. 1 / LP: No Past. No Future. No Sun.", שמה שהכי נורא בו זה שהוא מרמז שהאלבום הזה הוא רק החלק הראשון בסדרה שעוד תבוא.

בתור איחוד של שלושה רבעים מההרכב המקורי, מתבקש לחפש באלבום החדש רוחות מהעבר. הן נמצאות בשפע בסינגל החדש "Silvery Sometimes

"(Ghosts). לא רק שהוא עוסק ברוחות, הוא נשמע כמו חיקוי של "1979" – אחד הלהיטים הכי קלאסיים של הפאמפקינס, אך נעדר את האיכות החולמנית הממכרת של השיר המקורי. חוץ מזה ומ"Solara", השיר הכי כבד באלבום החדש, שנשמע כמו גרסה נקייה יותר של השירים הרועשים שלהם מהניינטיז — לא מדובר באלבום וינטג'־פאמפקינס אלא ברוק מודרני פופי, מלוטש ונודניקי ברובו. האלבום נפתח בהמנון הניצחונות המוגזם "Knights of Malta" המלווה בכלי מיתר, קולות רקע וטקסט מגוחך שאומר "אנחנו נגרום לזה לקרות, אני אעוף לנצח, אנחנו נרכב על הקשת בענן". האלבום מלא בעוד הרבה המנונים בומבסטיים וסלוגניים, שמנצלים את הכישרון המפוקפק של הפאמפקינס לייצר פזמונים מידבקים ואז לחזור עליהם שוב ושוב ושוב. יש פה אשכרה פזמון שבו קורגן חורז "Alienation" עם "Revelation".

עברו יותר מ־20 שנה מאז אהבנו את הסמאשינג פאמפקינס למרות הכל. היום הם עוד פחות מגניבים מפעם (בייחוד קורגן עם איפור הספייס רוק המגוחך שלו) והמוזיקה החדשה שלהם גם היא מיותרת.